אולי עדיף שלא…
יש מסעדה קבועה באזור העבודה שלי, שבה אני מקיים פגישות עבודה, אוכל צהריים, שותה קפה, מנשנש מאפה ולפעמים סתם יושב ומביט על הרחוב, בציפייה לראות אם חרדים באמת יתגייסו. בעלי המסעדה מקבלים אותי תמיד בסבר פנים יפות. הם מכירים מזמן את הגחמות שלי: יודעים שאני רגיש לבצל, אוהב את הקפה שלי לא חם מאוד, לא מעוניין לשמוע על "המיוחדים שלנו" וצריך קיסמים בסוף הארוחה. בתמורה אני שומר על נאמנות למקום ומשתדל לתשר את המלצרים ביד נדיבה. גם כי מגיע להם, וגם כדי שלא יסתובבו בעיר ויגידו ש"הניצני הזה אולי אקסטרה לארג׳ בבגדים אבל בטיפים הוא במחלקת בגדי תינוקות".
באופן עקרוני יש לי סימפתיה למלצרים. רבים מאיתנו מילצרו מתישהו במהלך חייהם, ואם לא אנחנו אז ילדינו. זו עבודה קשה וכפוית טובה, השכר נמוך והלקוחות מטריפים את הדעת עם ניג'וסים בנוסח "הקפה חם מדי", "למוזלי יש ריח של בצל", "תביאו לי קיסמים" וכו'.
למסעדה הנ"ל הצטרף לפני כמה חודשים מלצר ששמו איליה. צעיר נמרץ ולבבי, שמהר מאוד למד את הקפריזות שלי פלוס כמה חדשות: שאני אוהב לשבת במקום מוצל, כי השמש שורפת לי את הקרחת, שאני לא אוכל קמח לבן או סוכר, ושאני לא שותה חלב במהלך צום הרמדאן, וגם לא אחרי.
יש משהו משונה במערכת היחסים בין מלצר ללקוח בכל מה שקשור בהמלצה על מנות. אתה מעיין בתפריט, מחפש כיוון ומבקש מהמלצר את חוות דעתו. אם אתה שואל אותו ממה מורכבת המנה זה עדיין סביר, אבל כשאתה שואל "איך המנה", אתה מעמיד אותו במצב בעייתי. המלצר הממוצע יגיב בדרך כלל במבוכה ובמבט מבולבל: "אני אישית מאוד אוהב אוסובוקו בסילאן" או "אני צמחוני, אבל אומרים שהיקיטורי מעולה" – למרות שלא בטוח שבאמת אין לו מושג מה זה. יכול להיות שהוא רק רוצה שתרד לו מהגב.
למה דומה הדבר? לאותה מוכרת בחנות בגדים, שנשבעה לי השבוע שאני נראה "חתיך הורס" בזמן שאני עומד מולה תחוב בסקיני ג'ינס. היא רוצה למכור, זה ברור, גם אם המחיר הוא לשקר לי במצח נחושה. אותו הדבר לגבי המלצר. מי יודע אם ההמלצה שלו על "דג מאודה ברוטב קשקשים" לא קשורה לעובדה שהמסעדה נתקעה עם סטוק של חמישים קילו דניס שמחכה במקרר שיגאלו אותו מייסוריו?
כשהוא ראה אותי מתלבט מול מקרר העוגות הוא הגניב לי פתק מתחת לקפה: "אחי, רד מעוגת המוצרט. הכינו אותה כשהוא עוד היה בחיים"
בחזרה לאיליה. זה התחיל יום אחד כשהתלוננתי על הקפה. הרגשתי שהקפה הוא לא אותו קפה מפעם, ושהוא לא טעים לי. "אתה לא היחיד שמתלונן", הוא אמר לי. "הקפה פה על הפנים. החליפו את הסוג, והוא די מגעיל. גם אני לא שותה פה קפה".
הכנות שלו הדהימה אותי ונגעה לליבי. חשבתי שזה יפה מצידו שהוא משתף אותי בכזאת פתיחות בנעשה מאחורי הקלעים. כשביקשתי מיץ תפוזים סחוט טרי, הוא חייך אלי ולחש: "המיץ לא טרי. סוחטים אותו במקום אחר, והוא כבר יומיים במקרר. זה גם סתם יקר. קח סיידר בפחית, עדיף".
בהזדמנות אחרת, כשביקשתי בירה מהחבית, גילה לי איליה שהיא לא באמת מהחבית. וכששאלתי מה יש היום בעסקית, הוא ענה: "הכל טוב, רק אל תיגע בפלאפל דג", ועיקם את האף באופן שהבהיר לי שמדובר במנה שהונדסה מחתיכות דג שכבר מזמן לא ראה מים.
כשהוא ראה אותי מתלבט מול מקרר העוגות הוא הגניב לי פתק מתחת לקפה: "אחי, רד מעוגת המוצרט. הכינו אותה כשהוא עוד היה בחיים". השיא היה כשהוא הודיע לי לא להזמין כלום חוץ מכוס תה, כי הטבח בא עם שפעת.
התחלתי להרגיש לא נעים. מצד אחד מדובר בנכס, אינסייד אינפורמיישן מהסוג שכל אחד היה שמח לקבל. אולי זה לא חוקי בשוק ההון, אבל כשמדובר במסעדות, זה נהדר. מצד שני, טו מאץ' אינפורמיישן. יש פה יותר ממה שאני רוצה לדעת. וחוץ מזה, נחמד שהוא מספר לי הכל, אבל בנאדם, מה עם הנאמנות למקום העבודה שלך? למה אני צריך לדעת שבעל הבית מסתיר סודאנים ומרשה להם לצאת מהמחסן רק בחושך? איליה היה בעיניי למרדכי ואנונו של המסעדה.
כדי להתגבר על אי הנעימות הזמנתי חבר לארוחת צהריים. איליה הציע לו לרדת מכדורי הבשר, ש"ידעו ימים יפים מאלה", אבל החבר שלי, שהוא דווקאיסט, התעקש שבא לו עליהם. והאמת, הם נראו מצוין. גדולים, בשרניים, עסיסיים, וכנראה גם מקולקלים, כי הוא טילפן בערב ודיווח על כאבי בטן ובחילות.
"אמרתי לך", אמר לי איליה למחרת. "כשאני אומר לא לגעת, צריך להקשיב". הרגשתי שהוא נעלב. התנצלתי בפניו על חוסר האמון ונתתי לו טיפ גדול במיוחד. עכשיו מה אני עושה? אני לא נוהג לחזור למקומות שהאוכל בהם עושה לי לא טוב, אבל פשוט לא יכולתי להתאפק. איליה כישף אותי.
חזרתי כמו טטל'ה, והבאתי עוד ועוד חברים לחזות בפלא. לחבר אחד הוא גילה שהסלט במציאות שונה מאוד מתמונת הפוטושופ בתפריט. לחבר אחר הוא סיפר שאת הטופי שמוגש עם החשבון בעל הבית אוסף בשבת מרצפת בית הכנסת. מה שמצחיק זה שבזכות הטיפים השמנים שלי והמספר הגבוה של הלקוחות שהבאתי, מעמדי במסעדה התחזק מאוד. קיבלתי הרבה פינוקים על חשבון הבית, ואיליה קוּדם לתפקיד אחראי משמרת.
העניינים רק הלכו והשתפרו. בחודש האחרון למדתי לא להזמין סלט ירוק, כי הרוב זה חסה שהיא זולה יותר מעלי בייבי, שגונבים אותנו כשמבקשים להוסיף חמישה שקלים על תוספת חלב סויה, ושביום ראשון אין בשר טרי, כי אין שחיטה.
הרומן שלי עם איליה היה יכול להימשך לנצח, אבל השבוע הוא נעלם. כששאלתי איפה הוא, ענתה לי מלצרית אחת שהוא רב עם אבא שלו ועזב. "מי זה אבא שלו?" שאלתי בתימהון. "בעל הבית", היא ענתה לי וניגבה את השולחן.
