איור טליק לזר
לפני כמה שנים חברה שלנו, שעלתה לישראל מארה״ב, שאלה אותי לפשר התופעה המשונה של ישראלים העומדים בצידי הדרכים ומטילים את מימיהם, ותהתה מה גורם להם להעדיף עץ או אחוריים של תחנת אוטובוס על פני פתרון מקובל ומנוקז יותר, כמו שירותים. ״בארה״ב זה מאוד לא מקובל, אפילו נחשב עבירה על החוק", היא אמרה, "אני חושבת שאם עובר שם שוטר בסביבה, הוא גם יכול לתת לך קנס של מאה דולר״. ואנחנו נזכרנו בג'רי ובג'ורג' עושים את זה בחניון ונתפסים, באחד הפרקים הבלתי נשכחים של "סיינפלד".
כדי להגן על התדמית של מדינתנו ניסיתי להסביר שישראל היא ארץ של המון דתות, ושיש בהחלט מצב שמדובר באנשים שעצרו להתפלל בצד הכביש. הצעתי לה לשים לב שפניהם מופנות לכיוון ירושלים ושהם נעים קלות קדימה ואחורה ואוחזים ספר תפילה, ולא שום דבר אחר בידיהם. אם ניכרת רטיבות בסביבה, מקורה בדמעות שנושרות מעיניהם כתוצאה מההתרגשות של התפילה.
החברה ענתה לי שעם כל הכבוד למנהגים דתיים שונים, היא לא מכירה מצב שבו אנשים מתפללים במשך פחות מדקה עם החנות פתוחה ואז חוזרים לאוטו תוך כדי רכיסת המכנסיים.
בשלב הזה נכנעתי. הודיתי שכמו האפיקומן בפסח ונרות חנוכה, מדובר במסורת שאנחנו מעבירים מדור לדור ומריצ׳רץ׳ לריצ׳רץ׳. הורים לילדים נוהגים לעצור בצד הכביש כשהילד לחוץ וחונכים אותו בביצוע המנהג בשולי הדרך, כנאמר: והפשלת לבנך. השחרור שהוא יחוש מסמל את שחרור הארץ, תוך שהוא מקיים את מצוות הרטבת השממה, וגם לומד להכיר מקרוב את נופי ארצנו, את הצמחים ואת בעלי החיים והציפורים שנמלטים מהמפל המלאכותי שהוא ממטיר עליהם.
הסברתי לה שישראל היא מדינה דלה במים, כך שכל השתנה לטובה, והיא תורמת לאקולוגיה ולהעלאת המפלס – אם בהשקיית עצים ואם במילוי נחלים יבשים או בביצוע כיבוי צופי במדורת ל״ג בעומר. הורים ישראלים לא יניאו את ילדיהם מלעשות פיפי גם בבריכה ציבורית, מכיוון שאצלנו חשובה בעיקר הנראות, ולראיה השימוש הנרחב בביטוי ״להשתין מהמקפצה״. מי שסתם משתין במים מסתובב בתחושה שהוא לא רק בסדר, אלא גם מגיע לו פרס ישראל בקטגוריית אי־השתנה ממקפצות.
ראיתי שבת שיחי דווקא מקבלת את דבריי בהבנה, וחשבתי שעם הסבר ושיווק נכון, אפשר לשנות את דעתו של כל אדם שלא מת עלינו ועל מנהגינו המופלאים. ישראל סגורה עכשיו לתיירים, זו תקופה קשה לבתי המלון, לצימרים ולמורי הדרך, ולכן צריך להילחם בשיניים על כל מי שמגיע לפה מהניכר ולגרום לו לאמץ תדמית חיובית עלינו.
כשירות לקורא שעשוי להיתקל בתייר או בעולה חדש שאינם מבינים את מנהגי המקום ועלולים להחמיץ את היופי שטמון בהם, אני מגיש כאן את רשימת הטענות שעשויות לעלות, וכיצד ניתן להשיב להן.
השארת לכלוך בשמורות טבע, באתרי מורשת ובפארקים היא ללא ספק תופעה ישראלית בעייתית, שפחות מקובלת במערב. לכן חשוב להסביר לתייר שלא מדובר בסתם השארת זבל אלא ב״שיתוף אשפה״, פעולה אקולוגית שבה אנו חולקים את הדברים שלא השתמשנו בהם, משקית ניילון ועד קופסת שימורי תירס חצי מלאה, עם המטיילים שיבואו אחרינו, עם בעלי החיים שנמצאים שם, שעשויים למצוא בהם אוכל מזין, ועם הטבע כולו.
גם הקבלנים שמשאירים פסולת בנייה בשטחים פתוחים רוצים בסך הכל לפרגן ולעזור לקבלנים אחרים, שבקרוב בטח יבנו גם הם בסביבה וישמחו לבנות עם חומרים יד שנייה.
מנהג מקומי נוסף שעלול להתפרש באופן שלילי אצל מי שאינו בקיא בהווי המקומי הוא חריטה של שמות מבקרים על עתיקות באתרי מורשת. חשוב להסביר לתיירים שבניגוד לתפיסה המוטעית כאילו מדובר בוונדליזם, חריטת האותיות נובעת מהמסורת העתיקה שלנו, בהיותנו עם הספר שמאמין קודם כל במילה הכתובה ובשפת הקודש. כל חריטה מקדשת את האתר ההיסטורי, בעיקר אם כותבים ביטויים מהמקורות, כמו ״ברוך ג׳מילי״ או ״דין קפטה חולה על אורטל״.
לארוחת הבוקר הישראלית בבתי מלון אין אח ורע בעולם. היא עשירה, מגוונת וכיפית, והשפים מפציצים אותנו בביצים, ירקות, פירות, מעדנים, חביתות, סלטים, טוסטים, לחמים, פנקייקים, בורקס, ג׳חנון ועוגות למכביר. הישראלי מת על זה ומעמיס על הצלחות הרים של אוכל, שאת רובו הוא משאיר בצלחות או לוקח איתו להמשך היום – מה שבעיני התייר עלול להיחשב כחזירות מוגזמת וניצול של שיטת הכל כלול. לכן חשוב להסביר לתייר שהעמסת היתר היא דרכו של הישראלי להחמיא למי שטרח ובישל עבורו. מדובר במסר של כבוד לטבחים, בסגנון ״למרות שאני כבר מפוצץ, האוכל שלך כל כך טעים שאני אקח אותו איתי גם לחדר, לבריכה ולספא״.
לגבי המנהג הישראלי להשליך קורקינטים חשמליים באמצע המדרכה או בשיחים, חשוב להבהיר לאורחים שמדובר במיצגים של סטודנטים לאמנות, שמעדיפים ליצור במרחב הציבורי, תוך שילוב בין חומרים כמו מתכת, פלסטיק והיביסקוס.
לעיתים רואים בטלוויזיה קטעים מקטטות בין ישראלים, שבהם נעשה שימוש באביזרים כמו כיסאות כתר פלסטיק. חשוב להבהיר שמדובר בפעילות פרסומית, שנועדה לפאר את חברת כתר הישראלית ולהדגיש את יתרונות הכיסא שלה – שהוא קליל, אווירודינמי ומתעופף בקלות. יתרה מכך: כמו שבמזרח הרחוק צמחו ענפי ספורט מסורתיים דוגמת סומו, קראטה, ג׳יוג׳יטסו או טאקוונדו – לנו יש את הכתרנדו, אמנות לחימה עתיקה שהישראלים מתרגלים בכל מקום, מחופי רחצה ועד לובי של מלונות. אם רק נדע לשווק אותו נכון, הענף עוד יגיע לאולימפיאדה.
התייר המבקר בארץ עלול לראות בעין ביקורתית גם את הנוהג המקומי להאכיל חיות בספארי ולטעון שהוא מסכן את החיות. חשוב להבהיר לו שהישראלי מתייחס לבעלי החיים כשווי ערך לבני אדם, כך שאם הוא נותן לילד שלו במבה, הוא חש מחויב להעניק אותה גם לג׳ירף. כדי שהשימפנזה בכלוב לא ייעלב ויחשוב שמעניקים לו שאריות, הישראלי לא מסתפק בהאכלתו בחתיכות ביסלי בודדות, אלא זורק לו את כל השקית.
משחק המטקות הוא בהחלט ספורט ישראלי ייחודי, אבל הרעש שהוא גורם עשוי להפריע למי שמנסה להירגע על החוף. לפני שהתייר יתעצבן וישאל את עצמו למה הוא לא נסע לחוף בסיציליה, שבו הכדורים היחיד הם של מוצרלה, חשוב להסביר לו שצליל דפיקות הכדור נועד לתת קצב למתעמלים על החוף ומשדר מסר של אהבה לסונאר של הדולפינים, שמתגעגעים לדולפינריום של תל אביב, ומזמין אותם לחזור לחופים שלנו.
פה ושם מדווחים לנו על תקיפות אלימות של צוותים רפואיים בבתי החולים. כאן חשוב להבהיר לתייר המודאג שבניגוד לאלימות במקומות אחרים, החוליגנים שלנו הם מתחשבים ומקפידים לפרוק את הזעם שלהם במקום שבו הנפגעים יוכלו לקבל את הטיפול הרפואי ואת האשפוז המהירים ביותר, תוך שהם חוסכים למערכת את השימוש באמבולנס.
אם באמבולנסים עסקינן, יש מי שעלול להתלונן על העובדה שהנהג הישראלי נוטה לנצל הגעה של אמבולנס כדי להיצמד אליו וליהנות מהעובדה שהוא ״מפנה לו את הדרך״. אולם זוהי רק דרך אחת להסתכל על התופעה. למיטב הבנתי, חלק מהאנשים שנוהרים אחרי האמבולנס עושים זאת כדי לעודד את הפצוע שנמצא בתוכו ולהעביר אליו מסר מחזק וישראלי, בסגנון "אחי, אם חלילה תזדקק לסיוע כלשהו, אני כאן מאחוריך".
