איור טליק לזר
לא פעם תהיתי אם הוריהם של סטיב ג'ובס, אופרה ווינפרי או ג'ף בזוס חזו שהילד המנוזל שלהם, שמשחק בלגו על השטיח, יהיה בעתיד יזם גדול שירוויח מיליארדים. האם היו לכך סימנים מוקדמים בהתנהגות שלהם? האם כשהטייקונים הללו היו ילדים ורצו כסף לבזבוזים בחופשת הקיץ, התשובה של הוריהם "לכו לעבוד!" עוררה אצלם מוטיבציה להצליח, או שבמקום לשמור כמו כולם את המטבעות בקופות חיסכון, הם הבינו שעדיף להם לייצר קופות ממותגות ולמכור אותן לכל החבר'ה מהכיתה במחיר מופקע (ג'ובס גם בטח דאג שאחרי שנתיים הקופה תתקלקל והם ייאלצו לקנות קופה מדגם חדש).
נראה שהמשפט "לך לעבוד" לא תמיד מייצר טייקונים, כי הוא נאמר לי בנעוריי לא פעם. למרות שהלכתי ועבדתי, רשימת העשירים היחידה שנכנסתי אליה היא מאה האנשים העשירים ביותר בכולסטרול.
כשהיינו נערים, לא היה מקובל לפזר כספים כמו שאנחנו משחררים לילדינו היום. כדי ללכת לקיוסק לקנות ארטיק או כדי לממן קניית תקליטים היינו צריכים ליזום עבודות, כשההיצע לא היה רחב והתרכז בעבודות שלידן אפילו ג'ובים קיציים עכשוויים כמו טיגון צ'יפס במקדונלד'ס נראים כמו משרה של מתכנת בגוגל.
למשל, העבודה הנוצצת של סיוד גגות – עבודת קיץ שנועדה לקרר דירות ובתים נטולי מזגן, שהגג שלהם מזופת בזפת שחור וקולט חום. לא היית צריך להיות סייד מקצועי כדי לקנות דלי סיד ומברשות, לעלות לגג של מישהו, למהול את הסיד במים ולסייד את הגג. כל מה שהיית צריך זה רק למצוא פראייר, שיחשוב שקצת סיד ומים באמת יעזרו לו לקרר את הבית באוגוסט, ושיהיה מוכן גם לשלם לך על זה.
אפשרות אחרת היתה עבודה במשלוחי פרחים, שבוצעו ברכיבה על אופניים. אחרי דיווש באמצע הקיץ, הראש שלך הרגיש כמו בוילר. העבודה היתה מבוססת טיפים, אבל אם החנות היתה ממוקמת בעיר התחתית בחיפה והמשלוח היה לקצה הכרמל, היה עדיף להתפטר מייד, אחרת היתה סכנה שהזר הבא שתפגוש יהיה בהלוויה שלך.
חלקנו התחבר לאוצרות הטבע החינמיים, כדי לקטוף סברס עם קופסת שימורים ריקה וסכין קשורה למקל. זה היה תהליך מורכב, שבסיומו היה צריך לנקות את הסברס מהקוצים, לקרר אותם ולסחוב אותם לצומת, כדי לנסות למכור אותם לעוברים ושבים. אם לא התלבשת כראוי, סיימת את היום עם יותר קוצים בגוף מאשר בסברס ממוצע.
באופן הכי אגואיסטי, כמי שמת כבר לפרוש מכל עבודה ומחכה ליום שבו במקום שאני אפרנס את בנותיי, הן יפרנסו אותי, אני מעודד אצלן כל יוזמה עסקית. נראה שלשלושתן יש כישורים לא רעים. אחת מהן, למשל (בלי שמות, לא רוצה להסתבך עם מישהי שבעתיד אולי תוכל לקנות לי אוטו חדש), ביקשה ממני כשהיתה בכיתה א' שאדפיס לה כמה דפים שכללו תמונות שהיא העתיקה מאתר של פוקימון וכמה חידות בנושא, ואז מכרה את ה"עיתון" לחברות במחיר מופקע. למרות שהעסקה היתה די מפוקפקת מבחינה מוסרית והיו כמה הורים שהתלוננו על העושק מצד הילדה, עודדתי אותה להמשיך בתחום המו"לות (אם כי היום היא פעילה יותר דווקא בתחום ה־mall).
בת אחרת פיתחה בשלב מסוים קריירה בתחום מכירת מיץ לעוברים ושבים. למרות שלא היה לה רישיון רוכלות וגם לא מודל כלכלי, ולמרות שעלות הלימונים היתה גבוהה יותר ממחיר הלימונדה (אם החיים נותנים לך לימונים, לפעמים עדיף להשאיר אותם ככה) – דאגתי לצלצל לשכנים ולהפציר בהם ללכת לקנות את התוצרת, כדי שהילדה תרגיש את טעמה המתוק (או הממותק) של ההצלחה הכלכלית.
נראה שהאווירה היזמית המפרגנת שניסיתי לייצר בבית חדרה גם לקטנה, שסיימה עכשיו את כיתה י'. היוזמות שלה הן דיגיטליות לחלוטין, ולאחרונה היא התחילה לדבר על עמוד אינסטגרם שהיא מקימה עם חברה, ועל כך שהן מתכוונות למכור מוצרי אופנה לבנות, שהן מייצרות.
חשבתי שמדובר במיזם נעורים שיעלה לי כמה מאות שקלים וייעלם במהרה כשזה יימאס לה, בדיוק כמו הקורקינט והסקטבורד. אבל כשהיא ביקשה ממני לפתוח לה חשבון בנק ולסדר לה פגישה עם רואה החשבון שלי, התחלתי לחשוד שמדובר בעסק רציני.
אחרי כמה שבועות של פגישות עם חברתה ועם יועצים, שכללו אסטרטג עסקי, מעצב מוצר ואיש שיווק, הבנתי שנפל דבר. לצמד בנות העשרה עדיין אין רישיון נהיגה, אבל כבר יש להן עסק. לשתי היזמיות הבוגרות של הבית מצטרפת עוד טייקונית, שאולי תסייע לי בחלומי לפרוש בקרוב.
פערי הדורות התחוורו לי כשניסיתי לספר להוריי, שעברו את גיל 90, מה זה אינסטגרם, ואיך התינוקת מוכרת מטפחת משי בחנות שאין לה כתובת וקיימת רק בטלפון. בינתיים נקנו הבדים, נגזרו ונתפרו, והמיזם יצא לדרך. להפתעתי, הנגלה הראשונה אזלה בתוך כמה ימים.
מכיוון שבדור הזה מה שלא מצולם לא קיים, הבנות השתלטו על אמצעי הצילום שלי. הן נעמדו בכל מיני פוזות בפינות חמד בתל אביב והסביבה עם המוצר החדש והקפידו על תאורה, על זוויות צילום ועל סטיילינג שלא היו מביישים את ג'יג'י חדיד. בעזרת האחות הבוגרת הן הקימו אתר אינטרנט מסחרי, שבו אפשר לבצע הזמנות. הן פנו למשפיעניות אינטרנט בתחום האופנה וביקשו שיפרגנו למוצר שלהן, והחלו לקבל תגובות מרחבי העולם, כולל מחברה באוסטרליה שמעוניינת בשיתוף פעולה (המייל היחיד שאני זכיתי לקבל אי פעם מאוסטרליה היה של נוכל שסיפר לי שאני היורש של נסיך אפריקני). יש להן אפילו תוכנת ניהול בנייד, שמודיעה להן על כל גולש שנכנס לאתר, היכן הוא נתקע ואם ביצע רכישה.
את הבעיה הלוגיסטית והבעיה הכלכלית של תפעול מערך משלוחים פתרו הבנות באופן יעיל ומקורי, כשמינו אותי לשליח ללא תמורה. נכון שבפועל אני סוחב חבילות בחדרי מדרגות ומוסר אותן לילדות בנות 15, אבל אם שואלים אותי – אני הייטקיסט שעובד בסטארט־אפ בתחום האופנה.
מובן שברגע שזיהיתי את ההצלחה, ניסיתי להידבק ולהיכנס כשותף. הבנות הבהירו לי שזה לא יקרה, ושכדאי שאתרכז בתפקיד הנוכחי, שמשלב את השליחויות יחד עם מימון ההוצאות השוטפות של העסק. הוסבר לי באריכות שאני לא שותף ברווחים, ושמעמדי דומה לזה של בני משפחתה של אלין כהן, היזמית בת ה־18 מחדרה, שכל בני משפחתה עובדים אצלה במפעל התמרוקים המשגשג.
כדי לנסות להגדיל את תפקידי בעסק ולהוכיח שיש לי כישורים נוספים חוץ מרישיון נהיגה, הצעתי ליזמיות הצעירות לנצל את העובדה שאני זה שמשנע את המוצרים ללקוחות ולהוסיף להם מוצר נוסף בשם "שליחות עם שיר" – כך שלקוחה שמזמינה באתר תוכל לקבל ממני, תמורת כמה שקלים, גם ביצוע של שיר לבחירתה עם קבלת המשלוח. הבנות אמרו שמדובר ברעיון מצוין שיש לו בעיה אחת: שאנחנו כבר לא בסבנטיז. הן הוסיפו שלקהל הלקוחות המעודכן שלהן אין שום עניין בשירים שלי, וגם לא ברעיונות השיווקיים המיושנים שלי.
ניסיתי להציע שאבקש מחברים מפורסמים להצטלם עם המוצר ולהעלות את התמונות לרשתות החברתיות שלהם, אך הן הסבירו לי בעדינות שגילם של החברים עלול לגרום נזק בלתי הפיך למותג הצעיר והסקסי שלהן, ושעדיף שאשמור את האנרגיות שלי למשלוחים הבאים.
אתמול הודעתי לגברת הראשונה שמכיוון שהלימודים בשנה הקרובה עומדים להיערך בזום, ולא ברור מה יהיה הערך של למידה תוך כדי שכיבה במיטה, אני מציע לפטור את הילדה מבית הספר בשנה הקרובה ולתת לה להתרכז בעסק. זה לא שהיא מפסיקה ללמוד, היא פשוט יוצאת לחל"ת – חופשה ללא תיכון. חוץ מזה, ניהול של עסק משלה יאפשר לה ללמוד דברים שהיא בחיים לא תלמד בבית ספר. נגיד – איך לקנות בית להורים שלך לפני גיל 18. √
הנוער העובד והמודד
