הקייטנה של שירה ליה ואלה

לכל מי שיש ילד בגיל גן יודע שבענייני בילוי עם חברים יש חוקים לא כתובים.

אם אתה שולח את הילד לחבר בארבע ,אז בחמש תצלצל לשאול את האימא מה קורה. אם הכל בסדר תיתן לו עוד שעה גרייס ובשש תאסוף אותו הביתה.

אם אתה טיפוס ערמומי וחסר מצפון תצלצל על התפר של ארוחת הערב ותתנצל שהיו פקקים. האם המארחת תגיד לך  שזה בסדר, שהמתוקים בדיוק התכוונו לאכול ותשאל אם הוא רגיש למוצרי חלב. כשתענה בשלילה היא תשאל אם זה בסדר שהם יזמינו פיצה. אתה תעשה את עצמך מאוכזב ותמלמל "אממממ חבל דווקא הגעתי היום מוקדם כדי שנאכל יחד' אבל ביד השניה תסמן לאישתך וי גדול כי הרווחתם עוד שעה של זמן יקר. אם מדובר בחברים טובים יש מצב שאם תשכח להגיע בזמן, יפרגנו לחמוד שלך גם מקלחת או דה האוס. או אז תגיע כמו עמיל מכס ותקבל את החבילה שהשארת אחר הצהרים, ארוזה רחוצה ומנומנמת, כשלא נותר לך אלא העביר אותה במצב פיג׳אמתי הישר למיטה.

כשהדברים מאוזנים ובמינון סביר הכל סבבה,  אבל לפעמים קורה שההורים עוברים את הגבול. יש כאלה שמשאירים את הילד ומכבים את הטלפון, יש שהולכים לישון ו"שוכחים" להתעורר, ויש את הנהנתנים שקופצים לסוף שבוע בפריז. אנשים כאלה יכולים להפיל אותי פעם אחת אבל לא יותר. ילד שהוריו סרחו מוכרז אצלנו בבית כפרסונה נון גראטה וצו ההרחקה נגדו מתבטל רק לקראת התיכון. היו גם פעמים שטעיתי באבחון .השיא היה כשצלצלתי פעם בתשע בערב לאיזה מושיק אחד שהשאיר את הבת שלו אצלנו מיד אחרי הגן. שאלתי אותו מה קורה והאם אפשר לאמץ את הקטנה והוא נתן לי את התירוץ הכי שפל. הוא אמר שהוא במיון, שהוא מתנצל ושהסבתא בדרך מחולון.  נו באמת.חשבתי לעצמי. כמה נמוך אפשר לרדת.  בדיעבד התברר שהאיש באמת חטף התקף לב, נכנס לצינתור והיה על סף פרידה מהעולם הזה.

כשהילדים גדלים הם כבר לא טורחים לתאם אתך את זמני הביקורים של החברים והחברות. אם פעם זה היה "אימא ליהי יכולה לבוא אלי"? בגיל ההתבגרות ליהי וחברותיה הם תושבות קבע אצלך בבית ועושות לך טובה שהן בכלל פותחות לך את הדלת. ואם הייתי צריך תזכורת לשינוי הגדול בחיי קיבלתי אותו השבוע במרוכז ולפנים.

הגברת הראשונה נסעה לח"ול ואני נותרתי לשמור על הגחלת. בחמישי בערב הודיעה לי הקטנה (בת עשר) שמחר יבואו אליה כמה חברות. בשישי התעוררתי לקייטנת בנות בסגנון הכל כלול.לא כל כך שמתי לב מאין הן צצו אבל בנות המשיכו להגיע לאורך כל היום והצטרפו לחגיגה. זרמתי בקלילות של אבא מגניב, כי הרי אני לא כמו אימא, ונתתי להם חופש מוחלט כי הרי בשביל זה יש חופש גדול . בשתיים עשרה ראיתי אותן מבשלות ארוחת צהרים במטבח שהפך להיות תוך דקות לסיוט ברחוב אלם. למרות הברדק ואווירת ה" יאללה בלאגן" שהקטנות הכניסו לבית, הידיעה שאצל זוגתי זה לא היה עובר הכניסה ממד של אתגר לעניין. יעני בוא ונראה כמה זמן סחבק מסוגל לחיות ככה בלי להתחרפן.

בסלון הוקם מאהל משמיכות וכריות ,המיטה של הילדה הפכה לבמת תיאטרון. על הרצפה פוזרו טושים ודפים לטובת מרתון של ארץ-עיר, כשברקע נשמעים כל הזמן אותם שירי פופ מעצבנים בווליום גבוה, ממש כמו בגוונטאנמו. הבית כולו נראה כאילו היו בו פורצים שהחליטו להתנקם בבעל הבית אחרי שלא מצאו את מה שהם רצו.

12 שעות חלפו מאז יריית הפתיחה ומההורים של הגראציות לא התקבל שום איתות. את 'חדשות שישי' ראיתי בחדר השינה הרחק מההמון הזועם. כשיצאתי לאכול משהו  ראיתי שבסלון, שבימים רגילים הוא אזור ללא כניסת מזון ומשקאות,  הוקם אולם קולנוע מאולתר. הבנות ראו מרתון הארי פוטר כשסביבם הררי פופקורן וכוסות של מיץ פטל. לא הספקתי להגיד "דמבלדור " והמיץ כבר היה על הרצפה ובתוכו שחו כמה פופוקורנים שובבים.

בחצות הגברת הראשונה התקשרה לשאול מה קורה .אמרתי לה שהכל רגוע וכולם מרוצים מהחיים כשאני מודע לכך שאם היא הייתה רואה מה הולך בבית היא הייתה חוזרת ארצה על מל״ט.

״ מה זה הרעש?״

״ קולומביה הבקיעה נגד ברזיל״ אמרתי למרות שהטלוויזיה שלנו לא ראתה אף משחק במונדיאל הזה

היא: ״ומה בכללי ?״

אני: ״אל תשאלי. אינתיפאדה. בלגן. משתוללים, מציתים אש.״  אמרתי כשקלטתי בזוית העין שבתי האמצעי שורפת שניצל על המחבת.

היא: מה שורפים? בבית?

אני: ״לא לא בירושלים ״ אמרתי תוך שאני מודה לאלוהים שעדיין לא מעבירים ריחות בטלפון.

באחת וחצי בלילה החלטתי ללכת לישון בלי להרים דבר מהרצפה או לפנות את הכיור. הבנות שיחקו קלפים, ראו שידורים חוזרים של 'שמש' ורבו על סידורי השינה. הקטנה שלי הייתה גמורה וראיתי שהיא  התחילה לאבד סבלנות. בשלוש לפנות בוקר איבדתי את זה סופית. חבורת "לא רוצים לישון רוצים להשתגע" החליטה לצלם סרט בסגנון דה וויס  ואני יצאתי עם פיג׳מה בסגנון מוש בן ארי ביקשתי מכולם ללכת לישון והבטחתי ששקט יענה בשקט.

הפסקת האש החזיקה מעמד עד תשע בבוקר. הבנות התלוננו שהן רעבות ואני עמדתי בבוקסר שורטס והקפצתי להם פנקיייקים והכנתי סלט פירות.

בזמן שפיניתי את הצלחות הבנות עברו לבגדי ים והשפרצות באמבטיה. מההורים לא נשמע עדיין ציוץ.הרגשתי שעין ימין קופצת לי בלי שליטה ולייתר בטחון בדקתי שהנייד שלי טעון ושהוא מקבל שיחות. עוד שעתיים הגברת הראשונה חוזרת ואם אני לא מסדר את הבית כדאי שאמצע לי כתובת אחרת לגור. בצר לי שלחתי להורים של הבנות סמס משותף:

הורים יקרים,

כאן אבא של אלה ניצני. הבנות נהנות ,ראו חמישים פרקים של שמש , אכלו נקניקיות מרגז חריפות,שש שקיות של סוכריות גומי וארגז וופלות בטעם לימון. תכף נוסעים לעשות קעקועים וחורים באוזניים. להתראות בערב.

תוך דקות כל ההורים התייצבו וההפגנה פוזרה. עכשיו התחילה העבודה הקשה שלי. כשהגברת הראשונה נכנסה ואדי הדיוטי פרי מילאו את האוויר אני זרקתי לפח את הפופקורן האחרון שהיה תקוע בספה. הבית הבריק כמו הקרחת שלי. "איך היה?" היא שאלה. "רגוע לגמרי. קייטנה" אמרתי.