logo

הרבה טקס בישבן

איור: עובדיה בנישו

להדפסה pdf

כמדי שנה ביוני-יולי, יחד עם החמסינים והיתושים, חוזרים לחיינו גם טקסי הסיום, מגני הילדים ועד האוניברסיטה. מדובר בדרך כלל באירועים מרגשים וחגיגיים, שבהם אנו מוחים דמעה בהתרגשות ומודים למורים ולמרצים שהפכו את ילדינו לאנשים טובים יותר, וגם ארגנו טקס מושקע וחגיגי, אם כי חלקם עדיין מתעקשים לקיים את כולו בחרוזים.

אלא שהזמנים משתנים, הקשב של כולנו קצר יותר, ודווקא המארגנים של טקסי הסיום מתקשים לסיים אותם בזמן. השבוע נכחתי בטקס חלוקת תעודות גמר באוניברסיטה, שבו הועלו לבמה והוכרזו בשמם, בתוארם ובכבוד הראוי, כל המרצים, המנהלים ובעלי התפקידים שאיכשהו קשורים לאירוע. זה היה עניין די ארוך ומייגע, אבל עמדתי בו בכבוד.

אחר כך הוכנסו הבוגרים קבוצה־קבוצה, מה שלקח עוד כ־50 דקות שהרגישו כמו סמסטר שלם, לאירוע מרגש אך מתיש מעט. ואז עלו הנואמים, וכמקובל פנו שוב למכובדים שעל הבמה, כבוד נשיא האוניברסיטה מר פרופ' משה יענקלביץ', כבוד סגן הנשיא פרופ' דוד בן לולו, כבוד הדיקן פרופ' אנטיוכוס, כבוד ראש העיר המארחת ועוד כמה וכמה אנשים חשובים עם שמות לא קצרים. ההקראה הזו קצת עייפה אותי, וגם הנאום עצמו לא היה זריז במיוחד, אבל עמדתי בזה בכבוד.

אבל כשעלה הנואם הבא, הוא לא רק גנב לי עוד 50 דקות מהחיים, שבהן פרס את סיפור חייו, אמונותיו, השקפת עולמו ודעתו על העונה החדשה של "חתונמי", אלא גם פנה שוב באופן אישי ונפרד לכל אחד מרשימת המכובדים, שוב כבוד הנשיא, שוב סגן נשיא הדיקן, שוב ראש העיר ואחותו, וגם הוסיף מדי פעם "ידידי הטוב".

טוב, הבנו שהם כאן ושהם חשובים ושהם עשו דוקטורט ופרופסורה (חלקם כנראה התחילו את הטקס כדוקטורים והספיקו להפוך במהלכו לפרופסורים), בעוד לנו אין אפילו בגרות, אבל עם כל הכבוד, למה צריך להקריא את כל התארים והשמות שוב בכל פעם שעולה מישהו לבמה? מי המציא את הנוהג הזה ואיך גורמים לזה להיפסק?

אנא מכובדיי ופרופסוריי, רחמו עלינו. החיים קצרים וקשים, ואפשר להסתפק במשהו כמו "מכובדיי המאוד מכובדים, ערב טוב, שמח שאתם כאן, סיימנו את השנה בכיף, יאללה סלאמאת, יש כיבוד" – ובא לדיקן גואל.

כדי שלא יגידו שאני רק מתלונן ולא מביא פתרונות, אני מצרף ללא תמורה מדריך קצר (והפעם באמת קצר) למי שצריך לשאת דברים היכנשהו. שימו לב שהכללים שונים מקהל לקהל ומטקס לטקס, ואין דין פרידה מחבר לעבודה כדין הדלקת משואה בהר הרצל.

באופן כללי, מה שמשותף לרוב הנאומים הוא התעלמות מהאמת ומהתכונות הרעות של בעל השמחה/מושא הפרידה, לטובת אמת אלטרנטיבית שבה כל חרא קטן מוצג כשילוב של לאונרדו דה וינצ'י ואמא תרזה.

בית ספר

לברך בטקס סיום בבית ספר באופן שיצליח לרגש, להצחיק ולשמח את הקהל זו משימה לא פשוטה. מדובר בקהל שמורכב מאנשים שונים, בעלי מקצועות שונים, השכלה מגוונת ורקע שונה, שהדבר היחיד שמשותף לכולם, חוץ מהעובדה שהילד שלהם מסיים איכשהו תיכון, היא שכולם חונים עכשיו באדום־לבן ומרוב התרגשות מהטקס הם עסוקים בלשחק קנדי קראש בנייד.

גם אם אתה נואם בסדר גודל של ווינסטון צ'רצ׳יל, יהיה לך קשה להפוך את סיכום השנה בתיכון למשהו מעניין. כולנו יודעים ש"תקופת הקורונה היתה מאתגרת ונאלצנו לחשוב מחוץ לקופסה ולרתום את הטכנולוגיה לעזרתנו" (או בקיצור, נתנו לילד להיות כל היום בטיקטוק, והדבר היחיד שהוא למד השנה הוא לעשות את אתגר הטבסקו באף). לבעלי התפקיד שנואמים אין ברירה, והם צריכים להתחנף ולהודות לראש העיר "על התמיכה ללא סייג" (איפה הכסף שהבטחת, יא נוכל?) ולמחזיקת תיק החינוך, "שדלתה היתה תמיד פתוחה" (אבל היא לא בחדר).

יו"ר ועד ההורים מודה למחנכת ש"היתה כמו אמא לילדים שלנו" (כלומר, כמו האמא החורגת של שלגייה), נציג התלמידים מודה לוועד ההורים "שעשה לילות כימים" (הבעיה היא שבימים הוא לא עושה כלום) ולמנהלת, ש"אוזנה תמיד היתה קשובה" (חבל שהאוזן השנייה תמיד היתה בסלולרי, שם היא ריכלה עם אחותה).

למורים ולגננות יש נטייה לכתוב נאומי פרידה בחרוזים, מה שעובד סביר עד כיתה ג' וחוזר להיות שוב חמוד במסיבות פרידה בדיור מוגן, אבל לא נשמע טוב בתקופה שביניהן. ככה, למשל, זה בטח היה נשמע כשאני סיימתי תיכון:

"שלום לכם תלמידים יקרים/ לשרת, ליועצת, להורים ולבוגרים/ עומדים אנו כאן בחצר הגינה/ ונרגשים כי הנה חלפה לה שנה/ עוף גוזל, זה עצוב, זה כואב/ אבל אני מה זה שמחה שניצני עוזב".

הלוויות

חנופה וחרוזים עובדים פחות טוב בהלוויות. אין כבר טעם להתחנף למנוח. את הצוואה הוא כתב, וחרוזים לא עובדים טוב מול הקבר הפתוח, כולל השורה: "עוף גוזל – למרות שאתה ז"ל".

אם לא מוצאים מילה טובה להגיד על המנוח, שהיה טיפוס בלתי נסבל שלא תרם כלום מבחינה תרבותית או התנדבותית, אפשר לציין כמה חשמל, מים וארנונה הוא שילם במשך כל חייו, ושעל פני 60 שנה זה מצטבר למיליונים שהוא תרם לקהילה.

נאומי פרישה

אירועי הוקרה במקום העבודה הם בסבירות גבוהה מעמד שבו החברה רומזת לך שהגיע הזמן שתארוז את העציץ ותמונות המשפחה בקרטון, תשאיר את הלפטופ והתג של תן ביס במשרד ותלך הביתה. החברה, בתמורה, תעניק לך עט נובע ותעודה עם הקדשה, וכמובן נאום תודה נרגש של המנכ"ל, שאחריו יוגשו שטוחים יוקרתיים ומשקאות קלים בכוסות פלסטיק.

אם לא הבנת את הרמז והחלטת בכל זאת לשאת דברים, אל תהיה נרגש מדי, כי רוב הנוכחים מתים שתלך כבר והם יוכלו להשתלט על המשרד שלך.

פרסים והישגים

אם זכית בפרס בטקס כמו האוסקר/האמי/פרס אופיר/ אקו"ם/פרס ישראל, ואתה עולה לבמה לשאת דברים, תשתדל להיות קצר וענייני. מותר לבכות או לשאוג מאושר, אבל כדאי לזכור שבניגוד למה שחושבים, פרגון יתר למתחרים שלא זכו דווקא לא מוציא אותך צנוע. לרוב הוא בכלל נועד לפאר עוד יותר את המברך עצמו, שהרי אם המתחרים שהפסידו לו הם כל כך גדולים ואדירים, הרי הוא, שניצח אותם, חייב להיות מינימום אלוהים.

בנאומי הודיה שכאלה מקובל להשאיר את התודות החשובות ביותר לסוף, אבל כדאי לזכור שבכך אתה מסתכן שלפני שסיימת יעלו באולם את המוזיקה שרומזת שהגיע זמנך להתחפף מהבמה – וכך ייצא שהספקת להודות לכל ניצב שהשתתף איתך בסצנה, אבל לא לאשתך האהובה, שבתגובה תעשה לך אחר כך בבית וואחד סצנה.

גם אם אתה ממש תותח ומקבל פרס על מפעל חיים, כדאי לזכור שמדובר באירוע שבו מבהירים לך שהמפעל שלך עומד להיסגר, וכנראה גם לא נשארו לך יותר מדי חיים.

לא פעם אני שומע תלונות על כך שכבר אין שום תועלת בטקסי סיום, הוקרה וחלוקת פרסים. לטעמי, הגיע הזמן לרענן את התחום ולתת לו תוכן ממשי ועכשווי בכך שנשלב בנאומים תוכן שיווקי ופרסום סמוי, שבאירועים מרובי צפייה, למשל טקס הדלקת המשואות, יכול להיות אפקטיבי במיוחד. למשל: "אני מדליק משואה זו ממש כמו שמחר אני אדליק את המנגל ואכין עליו את הבשר המשובח של אטליז קבב־אל־וואד, ולתפארת מרינדת ישראל״.

בנאום הסיכום של הסנגור בבית המשפט הוא יוכל להגיד: "מרשי נקי מכל רבב, ולא רק בגלל שהוא מסתבן עם נקה 7, ולמרות זאת כבר שנתיים הוא יושב מאחורי סורג ובריח של חברת פלדלת ועלול להישלח לכיסא החשמלי שניתן להשיג עכשיו ברשת מחסני חשמל".

האמת היא שגם בהלוויות אפשר לשלב חסויות: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות. להשיג עכשיו במשתלת עציצי. יושבים שבעה בבית המשפחה על כיסאות מתקפלים של רהיטי אבי". בכנס אקדמי יכול החוקר הנודע לשווק רכב יד שנייה מרופא, או לפחות מדוקטור, שכמעט לא נסע ושכן בחניה מוצלת במכון ויצמן.

בקיצור, מותר לנאום, אבל שיהיה בקיצור, ואם אתם מעתיקים מפורמטים שמצאתם באינטרנט – אל תשכחו להחליף את השמות, ולא להקריא את השורה "כל הזכויות שמורות לאתר ׳עצלנים מברכים׳". 

יאיר ניצני הוא בעל טור בישראל נשוי ואב לשלוש. . חבר בלהקת תיסלם מ1980 וחובב מזון עתיר קלוריות. ניהל את חברת התקליטים הד ארצי בשנות ה80, מגיש בטלויזיה, וברדיו ,מרצה ועורך טיקסי חתונה אזרחיים. הוא נפגש עם קהל בערב בשם״ מרים גבה״ ברחבי הארץ. סיפרו הראשון ״מרים גבה״ המבוסס על הטורים מ״ישראל היום״ יצא לאור באוגוסט 2014 המשרד 035617711 הרצאות: עינב 0546671167 פניות בנושא תיסלם באתר הלהקה www.t-slam.com, יאיר מחתן - באתר טקסים html/יאיר-ניצני./http://www.tkasim.org.il

כתבו תגובה

*

captcha *