איור של טליק – הרבי מיעוטו
חבר פנה אלי לא מזמן וביקש שאחתן את הבת שלו. נכון שבסך הכל אני מרוצה מחיי הנישואים שלי – אני משקיע בזוגיות, מתחשב באשתי, ובזמנו גם הקשבתי הרבה לרות וסטהיימר ועשיתי כל מה שהיא אמרה – אבל מכאן ועד להיות מודל לזוגות צעירים יש מרחק גדול. למה מי אני?
קיבלתי את ההצעה כמחמאה ועניתי "לא תודה", אבל האיש התעקש. אמרתי לו שעשיתי הרבה דברים בחיי, אבל רב טרם יצא לי להיות. מדי פעם אני עולה לתורה, אבל אני כל כך גרוע, שמייד מורידים אותי. הוא הסביר לי שהחתן והכלה החליטו על טקס חילוני, והם חושבים שאני האיש המתאים לנהל אותו.
שוחחתי עם בני הזוג טלפונית וניסיתי בכל לשון של בקשה להניא אותם מהרעיון. אבל הם היו כל כך נלהבים, שלא נותרה לי ברירה אלא לומר Yes I do.
יש עכשיו טרנד כזה, שכל מיני אנשי תקשורת, שאינם חשודים כרבנים אורתודוקסיים, מחתנים זוגות בטקס אזרחי. עד היום הידע שלי בטקס הנישואים התבסס על נוכחות רופפת באזור החופה, תוך כדי מתן עדיפות ברורה לאזור הבופה; את החופה והקידושין הייתי שומע מרחוק, ואת ה"אמן" אחרי כל ברכה משבע הברכות הייתי צועק עם כוס יין ביד ואגרול בפה.
אין לי מילה רעה על הרבנים. יש כאלה ויש כאלה. יש כאלה שמרדימים אותך בדברי תורה משעממים, ויש כאלה, קלים ושובבים, שמתבלים את הטקס בהלצות ובדיחמין בחסות הקב"ה. יש כאלה שמעדיפים לנפח לאורחים את הראש בארמית, ויש יודעי סוד שמסבירים לקהל את הקשר האלוקי בין החתן לכלה בכך שחיבור שמותיהם בגימטריה יוצר את המילה "אהבה", או במקרים אחרים – את המשפט "תחזרי לאמא שלך".
את אשתי זה שימח פחות. היא שמעה שחלק מהרוטינה שלי מתחת לחופה זה לצחוק עליה ועל הנישואים שלנו, וזה לא מצא חן בעיניה
עשיתי על הזוג תחקיר רציני בסגנון "עובדה", כתבתי כמה דברים, חיתנתי אותם ושבתי בשלום לבסיסי, עייף ושבע ממנות ראשונות. חשבתי שבזאת תמה הקריירה שלי כרב, אלה שזו היתה חתונה המונית וחילונית מהסוג שהופך נדיר יותר ויותר, ובקהל היו עוד כמה לחוצי חיתון, שיצרו איתי קשר כבר למחרת.
צריך לומר שעד לא מכבר השוק היה צפוף יותר ולאנשים כמוני לא היה סיכוי, אבל מאז שמרב מיכאלי ויאיר לפיד, שהיו מחתנים מבוקשים, יצאו מהמשחק – המגרש התפנה ונוצר ואקום ששאב אליו כוחות צעירים ונמרצים שרוצים להוכיח את עצמם. כמוני לדוגמה. הרבי מיעוטו.
כדי ללמוד את רזי המקצוע החדש התחלתי ללכת לכל חתונה. אם פעם הייתי "שוכח" בתיבת הדואר כל דבר שנראה כמו רמז להזמנה, עכשיו התחלתי לארוב לדוור מאחורי השיחים ולקפוץ עליו כמו כלב על עצם. קרעתי את כל הארץ. אם על כל חתונה היו נותנים נקודות של "הנוסע המתמיד", הייתי זוכה בכרטיס טיסה לאוסטרליה וחזרה. אבל אחרי שהשתתפתי בסידרה ארוכה של חתונות מסוגים שונים, בערב, בבוקר ובשישי בצהריים, ואחרי שנכנסתי לאוברדרפט עמוק ועליתי שישה ק"ג ממאפה פטריות בבצק פילו, הבנתי שלמדתי מספיק.
בחתונות הראשונות שניהלתי נגתי לתרום את חלקי ולחזור הביתה מוקדם. עם הזמן הבנתי שהקומבינציה של מוסיקה, חבר'ה צעירים ואוכל ושתייה על חשבון הבית עושה לי טוב, אז התחלתי להישאר עד אחרון האורחים, כולל עזרה לזוג בסחיבת המתנות לאוטו ועזרה לאמא של הכלה בסחיבת זרי הפרחים מהשולחנות. לפעמים אפילו עזרתי למלצרים להרים כיסאות.
את אשתי זה שימח פחות. היא שמעה שחלק מהרוטינה שלי מתחת לחופה זה לצחוק עליה ועל הנישואים שלנו, וזה לא מצא חן בעיניה. גם החזרה שלי הביתה בחצות, שיכור ומתנדנד עם תירוצים בנוסח ״לא נתנו לי ללכת" הביאה לה את הסעיף. היום, כשהטלפונים בענייני חתונה כבר מגיעים אליה, היא חותכת מהר: "אין כאן שום יאיר, זה המספר של דומרני, ואל תתקשרו יותר". והם באמת לא.
העיסוק החדש שנפל עלי מלמד אותי המון. אני פוגש זוגות בצומת דרמטי בחייהם ורואה כמה אפשר להיות מאוהבים ואופטימיים ולחשוב חיובי. הם מחזיקים ידיים, מלטפים זה לזה את הראש, וכשצריך להחליט, ולא משנה מה – צבע מפות, שיר כניסה או מנה אחרונה – החתן תמיד יגיד לכלה "מה שתרצי, מותק", בלי לדעת שאם הוא חפץ חיים, זה הטקסט שהוא יצטרך לדקלם המון בשנים הבאות.
אגב שיר הכניסה, כששואלים לדעתי אני ממליץ לא ליפול עם שירים כגון "פרה פרה" של הדודאים או "Will You Still Love Me Tomorrow", שעשוי להתפרש לא טוב. את "בואי כלה" של אחינועם ניני אני מאשר רק אחרי שהובהר מעל לכל ספק שאריאל זילבר לא נמצא בין המוזמנים. לא רוצה מריבות.
גם על "אני אשתגע כשתאמר שלום" אני לא משתגע, ועל "את כל כך מכוערת" של שימי תבורי אני ממליץ רק אחרי שהזוג הביא הוכחות שלהורים של הכלה יש חוש הומור. חתן אחד, שעשה קולות של אחד שלא לגמרי סגור על עצמו, התעקש על השיר "למה לא אמרת שאחותך יפה ממך". כשראיתי את האחות הינהנתי בצער ולחשתי שאני לגמרי מבין אותו.
אני פוגש זוגות ומנסה לדמיין כבר בשלב המוקדמות מי יהפוך לסיפור הצלחה מתוק, ומי יכריז בטרם עת על פשיטת רגל ופירוק השותפות. לפעמים, כשאני רואה סימנים מתקרבים של טרגדיה, בא לי להזהיר אותם שיברחו זה מזה, כי זה לא ייגמר טוב, וחבל על הכסף ועוגמת הנפש, אבל אני שותק כמו דג בצלחת ולא אומר כלום, כי אף אחד לא שאל אותי, וגם מה אני בכלל מבין.
אני שמח לבשר שעד כה לא נרשמו גירושים בין הזוגות שלי. מצד שני, עברו רק חודשיים מאז שהתחלתי עם זה, ואת הזמן הזה גם יו הפנר שרד. אני לא נותן תעודת אחריות, ומדיניות ההחזרה שלי קשוחה: מי שרוצָה להחזיר את הבעל יכולה לנסות למסור אותו לאמא שלו, לא לי. אני חושב שזה דיל הוגן, לא?
שירים שכדאי לוותר עליהם כ״שירי חופה״ :
