איור – טליק לזר
מדי שנה, גם לקראת הקיץ הנוכחי עסקתי בקדחתנות בתכנון החופשה השנתית. התייעצתי עם חברים, גלשתי באתרים של חברות תעופה ונופש, ראיתי בבינג׳ את כל הפינות של נגה ניר נאמן (להלן ננ"נ). אבל ככל שהתקרב המועד הבנתי שהפעם אני חייב ללכת על יעד חדש ומפתיע.
כשהתחיל יולי וננ"נ שבה לדווח על יעדים ביוון, על הצפיפות בנתב"ג או על טיסות הלואו־קוסט, שכבר הפכו להיי־קוסט, הבנתי שצדקתי: השנה אני תופס אומץ, ובלי לפחד ולהתחשב במה שכולם יגידו, הולך על חופשת קיץ אקסטרים באתר שטרם ניסיתי: הבית שלי.
נראה שכל הכוכבים הסתדרו לטובתי. ילדה אחת במחנה של הצופים, השנייה נסעה עם החבר לטיול טרקטורונים, השלישית גרה בתל אביב ולא נראה שהיא ממש מתגעגעת. האישה נסעה לסדנת מיצים, סלרי וחוקנים בצפון. הכל היה מוכן לחופשה המושלמת: שבוע לבד בבית עם מכנסיים קצרים, ערימת כלים בכיור, מזגן בפול ווליום, טלוויזיה עם כמה סדרות שחיכו כל החורף ולו"ז עמוס שמשלב השכמה מאוחרת, שנ"צ מוקדמת, ובמהלך היום גיחות לנמנום על הספה.
הכרזתי על חופשה מרצון, וחשתי אושר אינסופי. כשחישבתי כמה חסכתי בוויתור על נסיעה, היה לי הרבה יותר קל לשחרר ולהזמין מדי פעם אוכל עם שליח, מה שאפשר לי לקחת גם חופש משטיפת כלים ולאפשר לכלים המלוכלכים לנוח בכיור.
חוץ מהבטלה עצמה, נהניתי גם מהמחשבות על כל הסבל שנחסך ממני: ההשכמה ב־4 בבוקר כדי להספיק לצ׳רטר של 8 שיידחה ל־11, התור העצום לבדיקת הדרכונים עם עוד 200 נשים, גברים וטף בוכה, הישיבה במטוס קפוא ליד מישהו עם ריח של סנדוויץ' טונה, הארוחה במטוס שתגרום לי להתגעגע לסנדוויץ' טונה, התור בירידה מהמטוס כשמישהו מפיל עליך מהתא למעלה תיק עם מטקות, התור העצום לבדיקת הדרכונים במדינת היעד, התור למזוודות, ההגעה למלון כשברקע "אגדו דו דו", ההתבאסות מהחדר שקיבלת והשכנוע העצמי ש"דווקא יש פה אווירה ביתית". אז הנה, אצלי בבית האווירה קצת יותר ביתית.
כבר במאי, כשהרעיון התחיל לנקר במוחי, הבנתי שאני במיעוט. שאר חבריי וחברותיי הקרובים הקדישו את מרבית זמנם לדיונים ארוכים בשאלה לאן לטוס בקיץ, כולל תכנונים מורכבים של חופשות ביעדים אטרקטיביים כמו מיקונוס, מרמריס ומאוריציוס, והתווכחו מה עדיף – האגמים באיטליה, החופים בקרואטיה או התנינים בטנזניה.
ניסיתי להגיד משהו על זה שהחופשות האלה תמיד נראות טוב יותר על הנייר, שבמציאות משלמים המון כסף בשביל הזכות לריב עם אשתך בנוף אחר, ושאין כמו בבית. כשראיתי שמסתכלים עלי כמו על תימהוני, השתתקתי.
בשבועות הבאים התחמקתי מלתת תשובה ברורה לשאלת מיליון הדולר (לא כולל העברות) "איפה אתם בקיץ?". הכל עבד כשורה, עד שבאמצע יולי, כשאני מתכונן לחופשה המושלמת בסלון, התחילו לעלות באינסטגרם צילומי החופשות של החברים. כידוע, 80 אחוז מזמן החופשה של הישראלים מוקדש בימים אלה לצילום ולהעלאה לרשת של תמונות מהחופשה, למטרת הוצאת עיניים.
בהתחלה התעלמתי. אבל ככל שהתמונות ממיטב החופים ומדוכני הג'ירוס נערמו, איבדתי את שלוות רוחי. עם כל היתרונות של החופשה הביתית, יש לה חיסרון בולט אחד: היא לא מצטלמת טוב.
אמנם, שקלתי להעלות לאינסטגרם תמונה שלי בתחתונים על הספה בסלון, אוכל משתי קופסאות שימורי שעועית והכיתוב "עם היפות שלי בחופשה" – אבל חששתי שזה יוציא אותי קמצן, או אחד שלא יודע ליהנות מהחיים. אנשים לא מעריכים במיוחד שעועית.
התחלתי לשקול ברצינות לקנות ברגע האחרון כרטיס טיסה ליעד אקזוטי כלשהו, אבל אז הבנתי שאסור לי להיכנע לטרור ה"הכל כלול", ובמקום זה עלי לנקוט פתרון בוגר והגיוני: לזייף חופשה. כן! אני אשרוץ לבד בבית, אבל אגרום לכולם לחשוב שאני בחופשה זוגית מפנקת ביוון. כך גם איהנה בסלון, וגם אשמור על תדמית של בליין, פזרן ומגלה ארצות.
צילמתי מבעוד מועד את הגברת הראשונה בכל מיני פוזות גנריות על רקע מסך ירוק, בתירוץ מטופש שזה עבור אלבום משפחתי. בינתיים, החברים המשיכו להתחרות באינסטגרם ובפייסבוק למי יש נופשון יותר גדול.
התברר שמשפחת אילון, הידועה ביכולת של ילדיה ללכת מכות אחד עם השני בכל יבשת (אירועים שמסתיימים בדרך כלל במיון), נופשת ביוון. שלושה ימים לתוך הטיול הם כבר העלו שישה סטטוסים מאיזה אי, צילום בטברנה של זיתים בשמן, שני צילומי תקריב של סופלקי, אחד של אב המשפחה נוחר על מזרן בבריכה ואחד של הילדים ליד בוזוקי (סביר שעשר שניות אחר כך אחד מהם שבר אותו על הראש של השני, אבל את זה לא הראו לנו).
משפחת צבר העלתה פורמט דומה מברלין: מוזיאון, אופניים, נקניקיות, תערוכת כלבי פודל ומזרקה בצורת סוס. הרבינוביצ׳ים, שגרים שלוש דקות הליכה מאיתנו ונסעו לשיט על גולט בטורקיה, תרמו לאנושות צילום של דוכן שישליק, סאפ ערירי על הגלים, רחת לוקום על צלחת ואת אב המשפחה חוטף בחמאם הצלפות מגבת מטורקי משופם ונראה נהנה מזה באופן מוגזם עד חשוד.
מיהרתי להגיב, ותוך צפייה מנומנמת בפרק 31 של איזו סדרה דבילית, העליתי לרשת תמונה של רעייתי מהמאגר שהכנתי, שבה החלפתי את הרקע הירוק בנוף יווני קסום שמצאתי בגוגל, וכתבתי: "היפה שלי באי טריפונס" – אפילו בלי לבדוק באינטרנט שבאמת יש אי כזה.
למחרת, אחרי שהאילונים העלו תמונה עם רכב שטח, הצברים – תמונה של חתול משתזף בשמש על רקע דגל להט"בי, ורבינוביץ' – תמונה של טורקי משופם על רקע שקיעה – העליתי תמונה של הגברת על רקע חפלה יוונית, עם הכיתוב "זורבה היוונית". הכיף נמשך ללא הפרעה, אם כי העיסוק בעיבוד התמונות, הדבקת הנופים והעלאתם שאב לי הרבה מהזמן הפנוי.
בנוסף, כדי לוודא שאף אחד לא יעלה על התרמית, החלטתי להמעיט ביציאה מהבית. מוצרי צריכה בסיסיים הזמנתי מהסופר במשלוח, תוך שאני מורה לשליח בטלפון להשאיר את הקופסה מחוץ לדלת, ושהטיפ נמצא בארון החשמל. אחרי שווידאתי שהוא הלך, יצאתי מהדלת לאסוף את השלל במסכה של בית הנייר ובחלוק אמבטיה.
ביום השלישי לחופשה הבחנתי שבתמונה שהרבינוביצ'ים העלו, של ספינת מפרש במרמריס, יש כיתוב שמישהו ניסה למחוק. העברתי את התמונה דרך פוטושופ, הגדלתי ב־400 אחוז וזיהיתי את הלוגו של גטי אימג׳ס, בנק תמונות שמוכר צילומים באינטרנט. התחלתי לחשוד שאני ורבינוביץ' באותה סירה, והיא ממש לא עוגנת במרמריס. כתבתי לו בווטסאפ שאנחנו ממש על גבול יוון־טורקיה ושוקלים קפיצה לאזור שלהם – רק שישלח מיקום.
רבינוביץ' לא נפל בפח, ובמקום מיקום שלח תמונה של עצמו בקלוז־אפ שאפשר לצלם גם בבית, וכתב: "אנחנו כל הזמן בתנועה בין מרמריס לבודרום, צלצל כשתגיעו".
כשהגיע הערב לא התאפקתי, יצאתי מהבית עם קפוצ'ון על הראש, נעמדתי מתחת לבית של רבינוביץ' וחיכיתי. הבית היה חשוך. אחרי כמה שעות שבהם לא נראה זכר לממזר, התקשרתי אליו לנייד כדי לנסות לשמוע אם הטלפון מצלצל. אבל כנראה הנוכל העביר למצב שקט.
רגע לפני שאני מוותר וחוזר הביתה, נמצא האקדח המעשן. ליד הפח מצאתי מגש פיצה, כשלאריזה מוצמדת חשבונית עם השם רבינוביץ', התאריך של היום, והערה: "נא להשאיר מחוץ לדלת". הבנתי ששווה לי להיחשף, כדי לחשוף גם אותו, וכך נוכל לשתף פעולה מול שאר העולם.
עליתי ודפקתי לרבינוביץ' על הדלת בלי רחמים. אחרי כמה דקות היא נפתחה, והבן החייל של הרבינוביצ'ים עמד מולי בתחתונים, ועל זרועו שעוּנה החברה שלו, עם פיצה בפה.
"מה קורה, ניצני?" הוא שאל בהנאה, "אתה לא אמור להיות בחופשה בטריפונס?" √
הופעות קיץ בארה״ב
