אפשר סלפי?
אירועי הזמן האחרון הזכירו לנו שהיום כל רגע בחיינו מצולם, הפרטיות מתה. שרת התרבות מירי רגב חשבה שהיא אומרת בפורום סגור את דעתה הבלתי מנומסת על היועץ המשפטי לממשלה, והופתעה לשמוע את ההקלטה פותחת מהדורות חדשות.
לא נעים, אם כי אני חושד שבמקרה של השרה הדברים היו מתוכננים היטב, וכל המילים נבחרו בקפידה, כולל חזרות מוקדמות על הטקסט – כדי שיהיו ראויות לשידור בחדשות של השעה 8 בלי פיפסים על גסויות ("זבל" ולא מילים גרועות יותר שמתחילות באותה אות; "חארות" ולא גללים, כדי שכולם יבינו), ועדיין יאפשרו למצביעים להגיד שמירי לא דופקת חשבון לאף אחד. היא עממית, דוגרית, חברותית, וגם דואגת לעבודה למי שצריך.
אבל אנחנו, האזרחים הפחות מתוחכמים, צריכים להיזהר מהמצלמות שנמצאות בכל פינה. תשאלו את החבר'ה מטיסת השוקולד, שהיו מעדיפים לנטוש את המטוס בצניחה, רק שהתמונות שלהם צועקים על הדייל האומלל לא יפורסמו. או את האנשים שלנו מעבר לקווי האויב, שנסעו לקטאר לשחק טניס עם מבחוח ומאז מתקשים להשיג חופשה במרמריס, כי כל העולם יודע שהם לא רפאל נדאל אלא סוכני מוסד.
שלא לדבר על רמי לוי, שרק רצה להטיל את מימיו בחיק הטבע ומצא את עצמו מול איזה מג'נון עם אייפון שחשב שהחנות הפתוחה (או סופרמרקט, במקרה הזה) של לוי היא נושא לסרט דוקו.
היום כל מונית, קיוסק או פינת רחוב מרושתים במצלמות, וכל משועמם עם סמארטפון הוא סקורסזה בפוטנציה, שרק מחכה להעלות ליו־טיוב את היצירה האחרונה שלו, "שכנתי מחטטת באף ברמזור".
בקרוב בוודאי ימסדו את התחום, בטקס חלוקת פרסי ״הצילום הרועד״ או "סמארטפון הזהב", ובין הקטגוריות יהיו "סרטי קטטות בחניון", "סרטי שוד בפיצוציות", "מצלמות אבטחה בתחנות רכבת", "צילומי כפות רגליים לאינסטגרם", וקטגוריית "סרטים רפואיים ורנטגן".
אם כל ריב שלך עם שכן עלול להפוך לפצצת לייקים ברשת, חשוב שלפחות תעשה את זה בסטייל.
מהיום, בכל יציאה מהבית, עליך להתייחס לעצמך כאל כוכב קולנוע עתידי: להתלבש יפה, להסתרק, להתגלח ולפזר מעט פודרה על הפנים, כי אף אחד לא רוצה להיתפס מפלח קשיו בפיצוצייה בחולצה מקומטת ועם שערות באף.
ניסיתי להשתמש בטכנולוגיה לטובתי. כבר שנים שבכל חתונה ובר מצווה אני מקפיד להצטלם באופן בולט, כך שאוכל ללכת הביתה מוקדם ועדיין יהיו הוכחות מצולמות שהייתי שם. בהמשך התמקצעתי ודאגתי להצטלם למגנטים של האירוע, כשאני מציג באופן בולט את השעון שעל ידי, מכוון שעתיים קדימה.
השיטה עבדה יפה, עד שחבר חשדן שחגג בר מצווה לבנו בדק את מצלמות האבטחה ותפס אותי עוזב בחיפזון אחרי עשר דקות עם פולקע ביד.
הבת שלי טוענת בהחלטיות שניסיונותיי הכושלים להפוך ל"אושיית רשת" באמצעות העלאת כמות גדולה ורצופה של תמונות לאינסטגרם (שיא אישי: 12 לייקים לתמונה) רק מוציאים אותי ״חופר״, ואם אמשיך כך לא אקבל שעונים מחברות במתנה.
״יש להעלות עד תמונה ביום!" היא הסבירה לי בטון של מורה לילד המתקשה בהבנת החומר. "ובכלל, אם אתה רוצה לצבור פופולריות ברשת, תדאג שמישהו מפורסם יעלה תמונה משותפת שלכם לאינסטגרם שלו, ואז יהיו לך הרבה לייקים ממנו״.
√ √ √
ואכן, השבוע, במסגרת תוכנית שישי בטלוויזיה, הזדרזתי להצטלם עם כוכבת גדולה בתחום הבידור ולהעלות תמונה משותפת של שנינו לרשת. אלא שהגברת לא פראיירית, היא לא העלתה לעמוד שלה את התמונה עם הנודניק הנדחף, ואני נותרתי עם שמונה לייקים בלבד, אחד מהם של בתי הרחמנית.
שיטוט בדפים של זרים מוחלטים בפייסבוק נותן את התחושה שאתה מכיר אותם כמו בני משפחה. הנה הם מצולמים בבגד ים בחופשה, שיכורים עם דלי על הראש בתאילנד, צועקים על הילדים עם סיגריה בפה וכרס בחוץ, פיתה עם שווארמה מטפטפת טחינה על חזהו של אב המשפחה למרות שבפרופיל כתוב שהוא צמחוני. מפתיע שאנחנו עדיין לא משתפים את העולם גם בצילומי שיניים מהביקור אצל האורתודנט ובתמונות ממסעה של המצלמה הזעירה בבדיקת הקולונוסקופיה.
לא ירחק היום שבו יהיו לנו בתי ספר לצילום רחוב, שילמדו אותנו איך לעשות את זה נכון. מהי הזווית הנכונה לצילום של חתול מנגן בפסנתר, איזה פרצוף כדאי להציג למצלמה כשאתה צועק על נהג בכביש, ואיך להפנות את הצד הטוב שלך למצלמה ברכבת ההרים בלונה פארק.
יילמדו גם דילמות מוסריות. למשל, האם במהלך פיגוע עדיף לסייע לפצועים, לדלג מעל קשישה כדי לתפוס את המחבל, או דווקא לצלם את האירוע ולשפר את ההסברה שלנו בעולם?
כרגע, בלי הדרכה מתאימה, כולנו שחקנים מבולבלים בסרט של מישהו אחר. לא מזמן נכחתי באירוע תרבותי, שבו הציגו שחקנים חירשים הצגה על חיות. בשלב מסוים חיפשו מתנדב שיעלה לבמה ויעזור להם להדגים באימפרוביזציה ש״כל אחד יכול לעשות חיקויים של בעלי חיים״. למרות מאמציי הניכרים להפוך לחלק אינטגרלי מריפוד הכיסא, נשלפתי מייד על ידי השחקנים ובמשך מספר דקות נאלצתי לקפץ על הבמה כמו קוף, כשאני משמיע קולות של שימפנזה מפוחד כאילו אני בכלוב בספארי ומבקרים מכבדים אותי בבמבה.
במשך שבוע לא סיפרתי על העניין לאיש וחשבתי שאקח איתי את סודות השימפנזה לקבר. עד שבנסיעה מקרית במונית שלף הנהג את הסלולרי שלו ואמר: ״ניצני, יש לי פה סרטון מדליק שצילמתי במתנ״ס, קורע איך שאתה עושה שם את הקוף״.
ניסיתי לשכנע אותו להשמיד את התיעוד המביך, אבל הוא התנגד בטענה המלומדת שזה יעוף ביו־טיוב. בסיום הנסיעה הוספתי לסכום שהופיע במונה עוד שטר של מאה שקל, והחלפנו מבטים שהבהירו שעשינו עסק ותמונות האורנג־אוטנג המיוחם לא יראו אור לעולם.
אחרי כמה דקות קיבלתי הודעת ווטסאפ מבתי, שהחמיאה לי שסוף סוף למדתי איך להפוך ללהיט ויראלי. היו שם לינקים עתירי לייקים לסרטונים שמתעדים את מופע הקופיקו שלי משלוש זוויות שונות. √
