טליק לזר- איור
בני זוג בעלי ותק סביר נוהגים לאסור דברים מסוימים זה על זה. יש גברים שלא רוצים שבת זוגם תתלבש חשוף מדי, תעשה צמה או תשים אודם מסוים. יש נשים שלא יאשרו לגבר שלהם לשחק קלפים עם החבר'ה או לנעול סנדלים עם גרביים. מעניין שנשים מודאגות מכך שהגבר שלהן ייראה לא טוב, בעוד שגברים מודאגים שהאישה שלהם תיראה יותר מדי טוב.
הגברת הראשונה שלי חושבת שלא ראוי שאלעס מסטיק. לא כי יש לה משהו נגד מסטיק, היא בעצמה צרכנית כבדה, אלא כי הצורה שבה אני לועס היא בעיניה ״מכוערת מאוד, ולא מוציאה אותך טוב״. לטענתה, בשעת הלעיסה הפנים שלי מתעוותות, הפה שלי משמיע קולות של מעבד מזון, ואם אני גם מפוצץ בלונים, אני בכלל מזכיר לה נערות בית ספר לא מחונכות מהשכונות הרעות של ניו יורק כשהן נוסעות בסאבוויי.
אני מכבד את רצונה, אבל לא פעם מתקומם ותוהה, אם כל העולם לועס, למה לי אסור? למען האמת, לא כולם לועסים. בבית הוריי, מסטיק היה פרסונה נון גרטה כמו משחקי קלפים ושאר דברים השמורים לפושטקים לא מחונכים (מה שבאמת היינו).
לעיסת מסטיק לא מעידה על יותר מדי קלאס. אין סיכוי שתראה מגיש בטלוויזיה מקריא את החדשות עם מסטיק בפה, ופוליטיקאי שמכבד את עצמו (אפילו ישראלי) לא יפוצץ בלונים כמו נערת תיכון. האם תרצה שהרופא שלך ילעס מסטיק כשהוא מסביר שעליך לעבור ניתוח להשתלת כיס מרה? איך תחוש כשהמורה של ילדך יסביר שהילד שלך מוכשר אך מזלזל בלימודים, ואז ישלוף בזוקה ויעלה גרה? האם תשתכנע כשיועץ השקעות ימליץ לך לשים את הכסף על מניות הייטק, ותוך ניפוח בלון יבטיח שהבועה לא עומדת להתפוצץ?
מצד שני, אנחנו מקבלים בהבנה מאמני ספורט לחוצים, שמול מיליוני צופים בטלוויזיה מגלגלים משהו על הלשון כדי להפיג את המתח, ועוד יורקים על הדשא. גם אם הפקידה בבנק או במשרד הפנים תתענג על מסטיק פירות דל קלוריות בזמן קבלת קהל לא נוציא מילה, רק שתחתום כבר.
את פי, ותחושת החטא
הציפה אותי בשמחה גדולה. מרוב הנאה נשכתי לעצמי בטעות את הלשון
גם בעולם הדימויים, המסטיק הוא טיפוס שלילי. תהליך שנמשך יותר מדי זמן ״נמתח כמו מסטיק״, אבל לא שמעתי שהחמיאו למישהו שהוא "גמיש כמו מסטיק".
מסטיק הוא כנראה עניין תרבותי וגיאוגרפי. מעולם לא ראיתי את שמעון פרס, רובי ריבלין או בנימין נתניהו לועסים בציבור, אבל את אובאמה ואת קלינטון דווקא כן. מצד שני, גם לא ראיתי את פרס מנסה לשיר היפ הופ. וטוב שכך.
יש אנשים שאצלם המסטיק נראה חלק מההגדרה העצמית. אצל מיק ג'אגר ולברון ג'יימס המסטיק מעביר את התחושה שהם בזים למוסכמות, לא סופרים אף אחד, ובאופן כללי, הרבה יותר קוליים ממך. אם כי במקרה שלהם, גם אם הם היו לועסים פטרוזיליה ומנפחים שקיות אשפה, הם עדיין היו נראים יותר קוליים ממך.
כמו בדברים אחרים בחיים שבהם אנשים מתקשים לפרוש בשיא, רבים מחובבי המסטיק נוהגים ללעוס אותו הרבה מעבר לגבולות הטעם הטוב והטעם בכלל. הם עושים את זה עד לשלב שבו הלעיסה מתקרבת למחוזות העלאת הגרה, ועד שמישהו לא יבהיר להם שהמסטיק הזה מיצה את עצמו, הם לא יפסיקו.
גם בעניין הלעיסה יש אסכולות שונות. ישנם המעודנים, שלועסים בפה סגור, כאילו זה מה שיקנה לחיבה שלהם למסטיק "עלמה" ארומה של נימוס בריטי; יש את אלה שזקוקים לחמצן ולועסים בפה פתוח; יש את הדוגלים בשיתוף, שאצלם המסטיק הוא חצי בחוץ וחצי בפנים, ונראה שבכל רגע הוא עלול ליפול; ויש את נערות התיכון הווירטואוזיות, שמנפחות בלונים בגודל של הראש שלהן בלי שיידבקו לאף המחוצ'קן.
השבוע נסעתי לי במכונית המשפחתית וגיליתי לידי חבילת מסטיקים בטעם פירות, תמימה ומפתה אותי ללעוס כאילו אין מחר. ניצלתי את עובדת היותי לבד ברכב ושילשלתי לפי שניים מהמתוקים הוורדרדים. אבל במקום ליהנות מהרגע הגנוב, התגנבה למוחי המחשבה שאשתי הדביקה על המכונית מדבקה של ״כיצד אני לועס? התקשרו״, בצירוף מספר הטלפון שלה.
אחרי שגירשתי את תחושת האשמה מילא טעם מתוק את פי, ותחושת החטא הציפה אותי בשמחה גדולה. מרוב הנאה נשכתי לעצמי בטעות את הלשון כל כך חזק, שהפה שלי התמלא דם. מה עושים עכשיו? אני נוהג, כואב לי, הפה שלי מלא בדם ובמסטיק, ואני מפחד ללכלך את הריפודים, מה שיסגיר את פעילות הלעיסה האסורה ולחלופין ייאלץ אותי לשקר בבית שבסך הכל רצחתי מישהו ואיחסנתי את גופתו ברכב.
אחרי שהדימום פסק התפניתי להעריך את הנזקים. הכאב היה חד ונקודתי, ועל הלשון היה חתך גדול, כאילו ליקקתי מחבל עם סכין. די מהר הבנתי שמשהו בדיבור שלי השתבש, ושאני לא מסוגל לבטא את האות ל'. זה היה כשניסיתי להורות לווייז לנסוע לרחוב להט, וכמעט הגעתי לעיר הבדואית רהט.
הבנתי שגם פעולות כמו ליקוק בולים ונשיקות צרפתיות (ששתיהן הופכות נדירות יותר ויותר ככל שעוברות השנים) ייאלצו להידחות כרגע. היה ברור לי שכמו בציפורן שפגשה רגל של שולחן, אין טעם לפנות עם הבעיה לגורם רפואי.
בערב צילצלו מהרדיו כדי לראיין אותי על משהו. כשהמראיין אמר "שלום לך יאיר, ותודה שהסכמת לעלות לשידור", עניתי: ״שאום גם איכה, איאור, אכבול הוא אי״ (״שלום גם לך, ליאור, לכבוד הוא לי״).
כשחזרתי הביתה השתדלתי לדבר כמה שפחות, כדי לא להסגיר את הסוד שלי. התנחמתי בשתיית שייק שטחנתי לעצמי משניצל ומפירה.
למחרת המצב השתפר מעט, ויצאתי להרצות על יצירתיות בכנס של מורות במרכז הארץ. התקשיתי בהגייה, חלק מהמילים שאמרתי לא נשמעו מובנות, ובשלב מסוים אפילו שקלתי לרדת מהבמה ולהתנצל, אבל פחדתי שיחשבו שאני מתנצר.
להפתעתי, בסוף ההרצאה קיבלתי מחיאות כפיים סוערות. כמה מורות פנו אלי באופן אישי וביקשו לעשות סלפי ואחת אמרה שהדברים שאמרתי, למרות המגבלה בדיבור, מעוררי השראה. היא אמרה שהיא קלינאית תקשורת ושעוד לא מאוחר לטפל בעניין.
עניתי לה שהחיים לימדו אותי שאסור לתת לשום מגבלה לעצור אותך, ושבדיוק בגלל זה הקמנו את העמותה שלנו "אאא – אאשים אאו אשון" (אנשים ללא לשון).
המורה התרגשה והציעה לי מסטיק. זה כבר היה ממש מוגזם. אמרתי לה שאני נשוי ונפרדנו בלחיצת יד. √
