שלומין בונה סוכה (איור – טליק)
סוכות הוא חג יפה אך גם מוזר. בכל פעם שאני יושב בסוכה, אני תוהה מה חושבים עלינו עמים אחרים כשהם רואים אותנו עוברים לחיות במשך שבוע בבקתה מכוסה בענפים סטייל קלאב מד, שלא רק שלא נמצאת על חוף ים, אלא ממוקמת כמה מטרים מהבית הקבוע שלנו. אותו בית שלקחנו משכנתא ענקית כדי לגור בו. לך תסביר להם.
סוכות של ילדותי שונה מאוד מהחג המקובל היום. קבלו ויז׳ואל: שנות השישים, אני והאחים שלי מתגייסים לבניית המבנה הארכיטקטוני המכונה "סוכה". המבצע יוצא לדרך ב'סחיבת' קרשים מאתרי בנייה וממשיך בניסיון לחבר אותם לכדי קונסטרוקציה, מבלי שאף אחד ידרוך על מסמר או יקבל פטיש על האצבע. דבר שאף פעם לא קרה. האתגר היה להעמיד את הדבר המבהיל הזה באופן יציב, כדי שלא יתפרק לנו ולאושפיזין על הראש. לא שהיה אכפת לנו מהאורחים, אבל אבא חשש מתביעות. כדי להשיג סכך היינו מתגנבים בלילה עם מסור וסולם לחצר של השכנים כדי לגלח מהדקלים שלהם סכך.את ענפי הדקל היינו קושרים לאופניים וגוררים אותם עד לחצר שלנו תוך כדי שאנחנו מטאטאים בדרך חצי עיר. מדהים שלא היינו לבד בקטע הזה. כל הילדים בשכונה רצו את אותה סחורה בדיוק ובעלי הדקלים שחששו מפוגרום בעצים, נשארו לידם ערים כל הלילה. אני זוכר משוגע אחד שאפילו קשר לדקל את הדוברמן שלו.
אחר כך מתחנו את הסדינים, שאת רובם קיבלנו מאמא ואת מיעוטם פילחנו מהארון, ועליהם תלינו את השרשראות הצבעוניות שהכנו במשך יומיים מנייר קרפ. בסוף בסוף קראנו לאיזה שכן מבוגר וחסר אחריות מינימלית, שיתלה תאורה וימשוך כבל מאריך לקומה השלישית (אלתור שלא היה עובר היום ביקורת של חשמלאי מתחזה) והתפללנו שאף אחד לא יתחשמל. העיצוב הכללי היה מצ׳וקמק ולא סימטרי כי הקרשים לא היו באותו אורך והסדינים היו במידות שונות, אבל זה היה כחול לבן וזה היה שלנו.
כילד שבימים רגילים אהב לבנות אוהלים בסלון, הסוכה המשפחתית היתה חלום שהתגשם. בתקופה שלפני הטלוויזיה המחשב והסמארטפון, בימים הרחוקים ההם שחיק המשפחה היה הדבר הכי מעניין בסביבה, סוכה הייתה חוויה שחיכינו לה בעיניים כלות. ואני לא מתכוון דווקא לקטע הדתי, אלא לכיף של לשבת יחד בחוץ עם אימא ואבא, להפרד מהקיץ סופית כשצינת הסתיו כבר בפתח, להזמין חברים, להתעקש להישאר ער כל הלילה ולצנוח מעייפות כבר באחת עשרה.
היום זה סיפור אחר לגמרי. עם כל הנוסטלגיה הסיכוי שאני אבנה סוכה מקרשים עם הבנות שלי דומה לסיכוי שיחזירו לשוק את טלפון החוגה, שששי קשת יחזור ללהקת הנח"ל, או שניסע הקיץ הזה לחופשה בשארם א-שייח'. היום הסוכות כבר מגיעות מוכנות. פעם סוכה כזו הייתה נחלתם של מעטים. הסוכה המוכנה הראשונה שאני ראיתי הייתה של השכן המליין שלנו, שהיה גם הראשון שקנה מכונית אמריקאית, שהצטייד לפני כולם בטלוויזיה צבעונית, ושהיה לו את האומץ להתגרש לפני כולם.
מיד כשהפכתי לאבא ובלחץ הגברת הראשונה רצתי לרכוש סוכת נצח, מאלה שאחרי החג לוקח לך נצח לפרק אותה. כשהבנות היו קטנות הייתי מקפיד לבנות אותה כל שנה, אבל מאז שקפצה עליהם הבגרות אין התעניינות. כשהצעתי השבוע להחזיר עטרה ליושנה, הם הסתכלו עלי כאילו נפל עלי סכך. למרות שעל פניו צריך להיות קל להקים את הסוכה הזו אני זוכר שהצלחתי להסתבך גם בזה. עמדתי שעות מול מוטות ברזל מנסה להבין למה ייצרו סוכה בלי פתח ורק אחרי חצי יום ואיום בהתאבדות הבנתי שמיקמתי לא נכון את הסדינים המצוירים, שכן הכניסה היא מאזור ארבעת האימהות ולא מכיוון שלושת האבות. איפשהו בסוף שנות התשעים, כשהבנות עוד היו במוד חיובי, הן היו מכינות קישוטים בבית. אחרי כך כבר תלינו מניפות נייר תוצרת סין, המדינה ששולטת ללא עוררין בשוק הקישוטים העולמי. שלומית כבר לא בונה סוכה מוארת וירוקה אלה שלומין וחברו הו צ׳י מין שעובדים במפעל בשנחאי. וכשמישהו הביא לנו שורת נורות מהבהבות בנוסח חג המולד הבנתי שזה הסוף, שהחג כבר לא ישוב להיות מה שהיה.
על גנבה של סכך בנוהל הישן והטוב אין מה לדבר. ההורים של היום שועטים בג׳יפים ומעמיסים סכך שהמועצה המקומית גזמה בעצמה כשירות לתושב. מי שאלרגי לצמחים ופוחד מהשלכת, כמוני למשל, יכול פשוט לקנות מחצלת קש (תוצרת סין!) מהום סנטר, לפרוש אותה מעל, ולטובת האותנטיות לזרוק עליה כמה עלים מהגינה.
אם יש לך ילד עד גיל עשר תצליח עוד לגרור את המשפחה לסוכה לפחות בערב הראשון. ואם דאגת ל wifi חזק על חשבון המודם של השכנים, אולי תשרדו אפילו שעה. אחר כך מגיעים היתושים והקיטורים וכולם יעלו חזרה הביתה. בהמשך החג הסוכה הופכת לפיל לבן. ביום השני בדרך כלל יורד גשם והכל נרטב, ביום השלישי והרביעי הסוכה מתייבשת, ביום החמישי כבר יש שרב וחם מדי להיכנס אליה וביום השישי מי בכלל זוכר שהיה פה חג, ואז שמחת תורה ויאללה חזרה לשגרה. והשגרה רבותיי היא האויב הגדול ביותר של הסוכה כי לך תמצא חבר אח או ידיד לעת צרה שיעזור לך לפרק אותה. היא תישאר עומדת לפחות עד חנוכה. כל יום נושר ממנה עוד קישוט, הסכך מתייבש ומצהיב, הסדינים מעלים עובש, הלב כואב אבל איפה תמצא עכשיו שעה פנויה?
כל הסימנים מראים שהשלב הבא באבולוציה של החג תהיה סוכה וירטואלית או אפילו הולגרמה של סוכה. על התיקרה יונחו מסכי פלזמה במקום ענפי דקל, ועליהם יוקרנו בלופ תמונות של ארבעת המינים שיופעלו באפליקציית I scach כולל רשרוש העלים ונצנוץ כוכבים וירטואלי. הסדינים ייהנו ממסך טאצ' וכל לחיצה על אחד הציורים של האבות או האימהות ישלח אותך ללינק בוויקיפדיה. זו באמת תהיה סוכה מדהימה אבל יש לי תחושה שאת החשמל עדיין נעביר בכבל מאריך מהקומה השלישית.
