הכותב על שיפוד מנסה לפתור תשבץ
הפסח שלי התחיל כבר לפני שבועיים. הבנות יצאו לחופשי מבית הספר וביצעו השתלטות עוינת על הטלוויזיה. אווירת החג הורגשה בכל מקום. המוספים היו מפוצצים בפרסומות למתנות שאף אחד לא צריך, בצמתים ביקשו יותר נדבות מבדרך כלל, משמרות הצניעות של הסופרים פרסו את גלילי הנייר שמסתירים את החמץ, ועל המדפים החליפו את העוגיות המזרחיות בעוגיות קוקוס. מתי בכלל עוגיות הקוקוס נהיו המרענן הרשמי של הפסח? אם אני לא טועה עם ישראל הלך במדבר ולא על החוף בתאילנד. כל שנה לקראת החג חולפת בראשי המחשבה שאולי נבריז ונעלם מאזור הסכסוך וכל שנה אני נשאר בארץ. אבל דווקא הקיץ מנבא טובות. ביבי ביקש סליחה מארדואן ובאופק כבר מנצנצים הקלאבים של אנטליה. תודה לך ברק אובמה ותודה לעם הסורי שבזכותו אפשר לחזור ל "הכל כלול " הישן והטוב. הפסח יצא לדרך ובניגוד ל 90 אחוז מהעם שיצא לחופש אני עבדתי. הנה ההוכחה
ערב ליל הסדר אני נשלח לסיבוב קניות. בקצביה אפשר לחתוך את המתח בסכין. אין בשר וכולם עצבניים. אנשים התחייבו למשפחה על מנגל ולא ידעו לאיזה ברוך הם נכנסים. בלית ברירה חוטפים מה שיש. אין סטייקים- תביא פרגיות, אין פרגיות-תביא כנפיים, אין כנפיים- תביא נוצות. העיקר לשים משהו על האש. קניתי המבורגר קפוא ועוף מצונן. בבית אני אכין לו תה עם לימון שירגיש טוב. בפיצוצייה קניתי חוברת תשבצים. עם קצת מזל יהיו לי כמה ימים של בטלה מוחלטת. גם אומרים שזה בריא לאמן את המוח כתרופת נגד לאלצהיימר. בסופרמרקט שלי העבירו החלטה מעניינת במיוחד. למרות שש"ס כבר לא בממשלה הם קבעו שמוצרי חמץ יחסמו אלקטרונית בקופה. צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים ובמקרה הזה הם הקופאיות בסופר. בחמש אני מתעורר משנת צהרים קצרה ומגלה שמישהו שלח לי לינק לג'וק בוקס אינטרנטי, שמשמיע לך שירים מהשנה בה נולדת. בהתחלה זה נחמד אבל אחרי חמישה שירים אני מגלה שהדבר הזה מכניס אותי לדיכאון כי השירים מה זה ישנים.
ליל הסדר. חדשות לא טובות . השנה זה שוב אצלנו אבל הפעם מדובר במספר די סביר של אורחים, פחות מעשרים. איזה כיף. התפקיד שלי זה לשנע שולחנות וכסאות ברחבי הבית ולקרוע ארבעים עלים של חסה . מתברר שלא חשוב לאן הגעת בחיים, בליל הסדר אתה אחד מהפועלים הפשוטים של בעלת הבית. תכל'ס זה תיק תיק לארח את הסדר, אבל זה עדיין עדיף מלנהוג חמש שעות לכל כיוון עם סיר מרק על הברכיים. כשהאורחים הגיעו ניסיתי לחשב את סדר הישיבה כך שלא יצא לי שוב לקרוא את 'רשע מה הוא אומר' אבל כל החישובים לא עזרו. ברגע האמת, גיסי שהיה אמור לקרוא את הרשע קיבל טלפון דחוף, ושוב זה נפל עלי. לא ברור לי איך, אבל בסוף הערב נשארנו עם יותר אוכל ממה שהכנו. במיומנות ראויה לציון אשתי הכניסה את הכל לקופסאות וסידרה במקרר. סחטיין עליה. בשתיים בלילה אחרי שהברקתי את כל הסירים פלוס שלושה סטים של כוסות יין, נפלתי כמו אבן על המיטה. על יצועי הבנתי שאני יודע טוב מאוד מה נשתנה הלילה הזה. העבדות חזרה! .אין ספק שבשנים הקרובות המטרה תהיה למצוא סינים שידעו להכין קניידלאך.
יום שלישי קמתי עם דחף חזק לחומוס. אני שוקל לשים פיאה ומשקפיים ולעבור באבו חסן ביפו. ברגע האחרון אני נסוג. נכון שאין חרדים בממשלה ואפשרלהתחרע אבל מצד שני איזו דוגמה אני נותן לבנות? חוץ מזה שרב בחוץ. אז אני יושב בבית ומנסה לפתור תשבצים. אבל משהו מפריע לי להתרכז. בעוד שבוע המימונה ואף אחד עוד לא הזמין אותי. באסה. אני מחפש בנרות חברים מרוקאים שיזמינו אותי.יעקב כהן לא מחזיר טלפונים . גם לא אסייג ולא אבי טולדנו. אני מתחיל לחשוד שלכל המרוקאים יש נוהג לא לענות לטלפון בשבוע שלפני המימונה. כנראה שאני לא היחיד שמחפש קומבינה.
יום רביעי המשפט "מוכרחים לעשות משהו עם הילדים" עושה קאמבק. אז נסענו למוזיאון המדע. הילדים מקבלים הסבר על איך עובר חשמל, איך נוצרים גלים, מה זה אטום ועוד דברים חשובים. הבנות לא מבינות כל כך ובאות אלי להסבר נוסף. אני מנסה לא להרוס את תדמית "האבא שיודע הכל" אבל האמת היא שאין לי מושג. אז אני מחנטרש. בדרך הביתה מדווחים בגלגל"צ על עומסי תנועה בכבישים. בני ישראל של פעם נתקעו 40 שנה במדבר, בני ישראל של היום תקועים שעה בכביש 4. בערב חזרתי לתשבץ. רבע שעה לקח לי לפענח מה זה 'תחליף ללחם בפסח, מתחיל במם ,שלוש אותיות'. אני מתחיל לחשוב שאולי יש לי בעיה. איך אמרתם קוראים למחלה הזאת עם הזיכרון?
יום חמישי זוג חברים שעוסקים בספורט באופן מוגזם לטעמי, רשמו אותי לשיעור ניסיון בספינינג. אני מגיע למכון בשמונה בבוקר וביחד עם עוד 30 איש ואישה שנראים ממש כמו לאנס ארמסטרונג, אני עולה על זוג אופניים מהסוג שלא מביא אותך לשום מקום. ברקע מתנגנים להיטי טראנס ודאנס מעצבנים שגורמים לך להבין מדוע ארמסטרונג לקח סמים. המדריך מדווש במרץ ומדי פעם מנסה לשעשע אותנו בקטעי סטנד-אפ. כשאתה מזיע כמו חמור וקצב דפיקות הלב שלך מגיע ל 140 שום דבר לא מצחיק אותך. אחרי חצי שעה אני יורד מרוצה ממכשיר העינויים רק כדי לשמוע מהמדריך שדוושתי ברמת הקושי הקלה ביותר ולא ממש שרפתי קלוריות. מרוב עצבים חזרתי הביתה וירדתי על מצה עם ממרח שוקולד. בצהרים חזרתי לתשבץ רק כדי לגלות שהבנות פתרו לבד כמעט את כולו. הם בטוח לא סובלות מאלצהיימר. לפנות ערב על כוס קפה ועוגית קוקוס , פינטזתי על מופלטה, מה שהזכיר לי שעניין המימונה עוד לא פתור. בלית ברירה עברתי על ספר המחזור של בית הספר כדי לאתר חבר מרוקאי נשכח. יש כמה שמות אבל אין מספרי טלפון וגם בפייסבוק אני לא מוצא אותם. כמו שזה נראה עכשיו אני אאלץ לעשות את מה שאני עושה כל שנה. לשים עלי תרבוש וגלביה שסחבתי מקלאב מד ולהתפלח לאחת המימונות באזור. זהו. חצי חג עבר וחצי חבילת מצות כבר מאחורינו. לפני עוד פיקניק משפחתי ומימונה. אפשר להריח את הסוף.
