הפצצה שרשת קופיקס הטילה על שוק הקפה טלטלה את כולנו וגרמה לרשתות הגדולות להשמיע קולות חנוקים של מקציף חלב. הישיבה בבית קפה אינה נינוחה ושלווה כמו שהיתה בתקופה הטרום קופיקסית. פתאום אתה מרגיש לא נוח לשלם 12 שקלים על הפוך כשיש מי שמציע לך אותו בחמישה, וזה לא משנה אם התנאי הוא שתשתה בעמידה, בשכיבה או תוך כדי שכיבות סמיכה.
אני יושב הרבה בבתי קפה, ומעולם לא עלה בדעתי לשאול בכמה הקפה, כי לא היה לי נעים וזה נראה לי קטנוני. אבל בשבועות האחרונים יש לי חשק עצום להביט במלצרית במבט רפי גינתי קר ולחקור אותה בעניין, וכשהיא תענה מה שתענה – לגלגל עיניים באכזבה ולמלמל: "אמממ, אתם עוד לא הורדתם, אה? טוב…".
לעניין יש גם השפעות מעגליות. אם הקפה עולה רק חמישה שקלים, גם הטיפ צריך לרדת בהתאמה. הרי לא תיתן טיפ של חמישה לקפה שעלה חמישה, נכון? ככה שהרווחנו פעמיים. איזה כיף.
ועוד נקודה למחשבה. שתיתי קפה בחמישה שקלים ונתתי לקוראת בקפה. למה עלי לצפות? אני מניח שהיא תגיד לי שמצבי הכלכלי לא משהו, שאני בקשיים, שאני יודע לזהות הזדמנויות עסקיות שנקרות בדרכי, ושבעשרה שקלים יכולתי גם לקנות סנדביצ'ון קטנטון. מה שבטוח זה שכמו ברטה מהשיר, גם אם הקפה עלה חמישה שקלים, היא עדיין תבקש ממך "תשים עשירייה בצד".
כדאי לממשלה להתחיל להדפיס את מטבע החמשקל בכמויות מסחריות, כי העניין הולך לתפוס, ובגדול. הצרכן הישראלי הולך ליהנות מנקודת המפנה הצרכנית בהמון מישורים. הקורבן הבא חייב להיות הפופקורן שמוכרים לנו בבתי הקולנוע: מדובר בכסף הכי יקר על המוצר הכי זול. חמישים שקלים על פופקורן ושתייה שעפים לכם מהארנק עוד לפני שאמרתם קרנית פלוג. איפה איש העסקים שירים את הכפפה ויעניק לעם פופקורן בחמישה שקלים? יש לי אפילו שם: פופיקס. לא מקורי, אבל עושה ת'עבודה. בהמשך יגיעו פיתה ריקה שרק עמדה ליד פלאפל, ומשולש הפיצה האחרון שנשאר במגש.
זו גם ההזדמנות ליישר קו עם קבצני הרמזורים. במקום לנבור בתא המלוכלך הזה ליד מוט ההילוכים בחיפוש אחר מטבעות בודדים (ובמקומם למצוא עטים, מסרקים, גומיות לשיער ושאר ירקות), בואו נחליט על סכום אחיד של חמישה שקלים. זה יחסוך מאיתנו את המבט המאוכזב של הקבצן כשהוא מקבל פחות ממה שציפה. אני בטוח שקבצן הרמזורים הראשון שיכריז על המחיר החדש יעשה קופה יפה. אנשים יגידו לעצמם, "סליחה, למה שניתן לקבצן היקרן באבן גבירול? ניתן חמישה שקלים לבחור עם המבצע בדרך השלום פינת יגאל אלון".
אגב, ברוח המחיר החדש חייבתי את העיתון על הקטע הנ"ל בחמישה שקלים בלבד. עד כה לא שמעתי תלונות.
אלף זמר ועוד זמר
מחר עולה בטלוויזיה תכנית נוספת לגילוי כישרונות מוסיקליים, "אקס פקטור". לפני שנמשיך, גילוי נאות: הכותב היה בעברו שופט בכוכב נולד. יחד עם הכוכב הבא נגיע לארבעה ערבים בשבוע (!) של אנשים מזמרים בלב הפריים טיים. אשכרה פסטיבל שירי דיכאון. כמו רבים בישראל, גם אני תוהה מתי ייגמרו לנו הזמרים, והאם בין הים לירדן יש מספיק כישרונות כדי למלא את כל התוכניות הללו. מדינה חפצת חיים חייבת לתכנן את עתידה המוסיקלי, כדי שלא תמצא את עצמה בעוד כמה שנים עם שופטים, אבל בלי מתמודדים.
אם ניקח בחשבון שלאודישנים של כל תוכנית מגיעים בממוצע 5,000 איש, ויחד עם "אייל גולן קורא לך", "לא נפסיק לשיר", "בית ספר למוסיקה" ו"דה וויס "היו לנו כבר כ-15 עונות של תוכניות זמר שונות, אז בקיזוז קשישים, תינוקות, חרדים ועובדים זרים – שליש מאוכלוסיית ישראל כבר נבחנו לאחת התוכניות. אחד מכל שלושה תושבים בישראל שר או ישיר מתישהו מול שופטים.
והמצב רק מידרדר. כשאני מסתכל סביבי אני רואה מעט מאוד אנשים שיכולים באמת לשיר בלי לזייף ובלי לגרום לי לרצות לברוח רחוק. אם קברניטי המדינה רוצים להביט קדימה בתקווה – למעננו, למען עתיד ילדינו ולמען הערוצים המסחריים שתש כוחם מלחשוב על תוכניות חדשות – כדאי לשים בצד מחלוקות פוליטיות ולהוביל שינוי מיידי שיגדיל דרמטית את מספר הכישרונות בארץ: לאזרח עובדים סודנים ופליטים מאריתריאה, ולספח את אוכלוסיית מזרח ירושלים. אם לא נעשה את זה תוך שנים ספורות, נהיה צפויים לגל של חטיפות אזרחים שיוכרחו להשתתף באחת מתכניות הזמר הנ"ל, וגם להורדת גיל המתמודדים לגילאי הגן, ובמקרים קיצוניים לגילאי עוברים.
מלבד המצוקה הנ"ל, כל התוכניות בלחץ למצוא את הפורמט המנצח והחדשני ביותר. ב"הכוכב הבא" זה המסך העולה ותנועת האצבע של השופטים, שמסמנת "וי" על אייפד דמיוני; ב"דה וויס" אלה הכיסאות המסתובבים, ואני בטוח שבמשרדי "אקס פקטור" בוחנים עכשיו עשרות רעיונות יצירתיים. ישיבות ההפקה בטח נראות ככה:
מפיק: "אולי מי שיזייף הרצפה תיפתח ותבלע אותו?"
עורך: "היה את זה כבר ב'לעוף על המיליון'".
מפיק : "אבל לא עם כלבי אמסטף למטה".
מנהל תוכניות: "מה עם תנועה מעניינת של השופטים? מנוברה שתהיה רק שלנו?"
עורך: "חשבנו על עמידת ראש במקרה שהשופט בעד המתמודד".
מפיק: "וקפיצה מהגג במקרה שהוא נגדו".
מנהל תוכניות: "אולי אפשר לשלוח את המפסידים למדבר עם בוקי נאה?"
עורך: "יש את זה, 'בכפר'".
עוזרת הפקה: "אפשר אולי לגוון ולמתוח את השופטים".
מנהל תוכניות: "מעולה. תשיגו לי את יגאל שילון!".
לדעתי, שלב ראשון בניסיון להפוך את התכניות האלה למאתגרות יותר הוא לאסור על השופטים להשתמש בפועל ר.ג.ש. נראה אותם מסתדרים בלי "ריגשת אותי", "התרגשתי", "בחירה מרגשת", "זה מרגש", "ביצוע מרגש", "אני מרגיש שזה לא שם", "התרגשת קצת", וכך הלאה. מניסיון, זה בלתי אפשרי.
