טייקון ליום אחד

המום מהמידע בווג

ביום חמישי אחר הצהריים המתינה לי מחוץ לבית מרצדס שחורה פלוס נהג חביב בחליפה, שפתח לי את הדלת. חיים השכן שלי הסתכל עלי במבט עקום, שפירושו "לא יפה, ניצני, גם אם זכית בפיס זו לא בושה, יכולת לזרוק עצם לחבר." נתתי לו להתבשל במיץ של עצמו ולא גיליתי את האמת: אני נוסע ל"וולדורף אסטוריה" ללילה, והוא נשאר כאן

לא זכור לי שהעברתי אי פעם לילה במלון בירושלים. למה צריך, אם בתוך חמישים דקות אתה יכול להיות בבית ולישון במיטה שלך כמו מלך. אבל כשעורך המוסף ביקש ממני להקריב לילה אחד מלילותיי ולהתארח ב"וולדורף אסטוריה" החדש, חשבתי שהוא שוב עשה החלטה נבונה. אני האדם המתאים לשכב על הגדר ולבצע את המשימה כדי שאתם, הקוראים, תוכלו לדעת טוב יותר לאן כדאי לנסוע בחופשת הפסח.

נכון, לילה בחדר פשוט באכסניה המפוארת הזו, שהושקעו בה 150 מיליון דולר, יעלה לכם 2,500 שקל. אבל אפשר לשבת בלובי בחינם (בדקתי וזה מותר, כי מלון הוא מקום ציבורי,( ואז לחזור לישון בבית. בקבוקון קוקה קולה אמנם יעלה לכם 24 שקלים, בירה ,34 – וכוסית וויסקי איכותי 75 -שקלים, אבל היי – בשביל מה אתם עובדים כל כך קשה?

שבוע במלון הזה היה מגדיל לי את המינוס בבנק באיזה 5,000 דולר. בכסף הזה אני משדרג את הטויוטה או קונה בסופר חמישה-שישה חודשים. אבל לא על זה באנו לדבר. את הבעיות הכלכליות שלי השארתי בחניה. באתי ליהנות.

ביום חמישי אחר הצהריים המתינה לי מחוץ לבית מרצדס שחורה פלוס נהג חביב בחליפה, שפתח לי את הדלת. חיים השכן שלי הסתכל עלי במבט עקום, שפירושו "לא יפה, ניצני, גם אם זכית בפיס זו לא בושה, יכולת לזרוק עצם לחבר." נתתי לו להתבשל במיץ של עצמו ולא גיליתי את האמת. "תאכל ת'לב, חבוב," זה מה שעבר לי בראש כשנכנסתי לאוטו, מחייך מפה לאוזן.

את הדרך לירושלים אני מכיר בעל פה, וכשהתחלתי להשתעמם ממראה המשוריינים בצד הדרך ניסיתי לפצח את הסיסמה של האייפד, שהיה מוצמד למושב המפנק. בעליו של האייפד לא חשב שהמספר 1111 או 1234 הם הסיסמה ההולמת, ואחרי כמה ניסיונות המכשיר ננעל. מתברר שאורח ב"וולדורף אסטוריה" יכול לתקשר עם המלון באמצעות אפליקציה ייחודית ולהזמין כריות נוספות ורום סרוויס בזמן שהוא עוד בדרך. הוא רק צריך לדעת את הסיסמה.

מרחוק אני רואה את מה שהיה פעם הילטון ירושלים, ונזכר שכשאנואר סאדאת הגיע לארץ, העמידו אותי על גג המלון לשמור על משדר של גלי צה"ל 15 שעות, ברוח הירושלמית. מאז התקדמתי בחיים, וגם משפחת הילטון. במיוחד הבת הקטנה פריס, שברגעים אלו בוודאי שוקדת על מצוות ביעור חמץ ללא בגדים, שמא נדבקו אליהם כמה פירורים. צדיקה.

קפה במיטה. אבל למה עם ז׳קט?

הוולדורף אסטוריה החדש ממוקם במרכז העיר, והוא הוקם על יסודותיו של מלון "פאלאס," שנבנה .1929-ב המהנדסים שמרו על חלקים מהבניין המקורי, וכך הצליחו לשמר במשהו את רוחו. במהלך השנים שימש המבנה משרדים ממשלתיים שונים, וגם שם בטח היה מי שחילק תה בין החדרים.

בכניסה חיכה לנו צוות מכובד של מקבלי פנים, דורמנים ובל בויס שעומדים במדי "וולדורף" מקוריים ולא נותנים לך לסחוב את המזוודה. לדורמן התורן קוראים בארי, יש לו מבטא אנגלוסקסי כבד, והוא כבר לא ילד. הוא עולה חדש ממסצ'וסטס, ותפקידו לפתוח לאורחים את הדלת. כיוון שאני נודניק, הצלחתי לחלוב ממנו שהוא אוהב את ישראל ונהנה מפרקי חזנות, ובדרך למעלית קיבלתי את סיפור חייו ועלייתו ארצה, ללא עלות נוספת.

כשאני נכנס למלונות כל כך מהודרים אני חש מייד תחושת אשמה. אני אדם פשוט, סוניה, למה מגיע לי כל הטוב הזה? איפה שמתי את הארנק? הרי תכף ייקחו אותי לשטוף כלים. אבל החיים לימדו אותי שלטוב מתרגלים מהר, ותחושת האשמה מתחלפת במהירות בתחושת "לא רק שמגיע לי, תביאו עוד, ומהר! כי עוד מעט זה ייגמר ונחזור למציאות."

מפה ואילך החלטתי להגיד כן לכל דבר שמציעים לי. זה התחיל מצמד המילים "מר ניצני," שהתחיל להישמע בתדירות הולכת וגוברת. בדקתי אם אבא שלי לא עומד במקרה מאחוריי, כי הוא מר ניצני המקורי. "זה החדר מר ניצני, זו המקלחת מר ניצני, זו מכונת הקפה מר ניצני. תרצה עוד משהו מר ניצני? אנחנו פה בשבילך מר ניצני." יש מצב שאני אבקש מאשתי והבנות להתחיל לקרוא לי כך. לדעתי זה יוסיף כבוד למשפחה ויסדיר מחדש את יחסי הסמכות בבית, שלאחרונה הידרדרו מאוד.

מתברר שאנחנו ועוד כמה אנשי תקשורת האורחים היחידים והראשונים במלון. קצת לא נעים לי. המון אנשים עובדים פה רק בשבילי. גם לא נעים לדרוך על השטיחים. הרי מייד יידעו שזה אני ליכלכתי.

החדר מהאגדות התגלה כממש לטעמי: מצוחצח וחדש עם רצפת שיש משולבת בשטיח מקיר לקיר, ריהוט עץ איכותי, דלתות כבדות ואטומות כמו שאני אוהב, כדי ששכניי בחדרים הסמוכים לא יידעו שאני אוהב לקרוא לעצמי את "איה פלוטו" לפני השינה, שולחן עבודה מעץ ועליו כל המטענים שצריך לנייד, מנורות לילה מעוצבות ושנדליר בתקרה.

מקים מחדש את להקת הדלתות

בכלל, למי שיש חרדת שנדלירים (שנדלירופוביה, בשפה מקצועית) כדאי לשקול מחדש את הביקור. יש במלון הזה מאות כאלה, ובגדלים מפלצתיים. אם תפקידך הוא קש"ר (קצין שנדלירים ראשי,( מובטחת לך עבודה לכל החיים.

"איך מנקים אותם"? אני שואל את מנהל המלון גיא, שלוקח אותנו לסיור מודרך ברחבי הבניין. אז מתברר שיש חומר מיוחד, ספריי שאתה מתיז והשנדליר מנקה את עצמו. אני חושב שכדאי שיהיה לי מהספריי הזה באוטו.

בלובי המרכזי התקרה שקופה ובנויה מחלונות שנפתחים אחד-אחד על ידי שלט רחוק. לא הייתי רוצה להיות פה הקנח"ר (קצין ניקוי חלונות ראשי.( תארו לכם שאני ממרק את החלון בגובה חמש קומות, ובדיוק מישהו מחליט לשחק עם השלט למטה. אצלי בבית תמיד השלט הולך לאיבוד. כל עוד זה קורה בזמן שיש "מאסטר שף" זה עוד נסבל, אבל לא כשאתה תלוי על התקרה ומתנדנד כמו מאוורר

ה"וולדורף אסטוריה" לקח צעד אחד קדימה את כל העניין הזה של שליטה מרחוק. כמו שציינתי, באייפד שמקבל כל אורח מותקנת אפליקציה של המלון, שבעזרתה אתה יכול להזמין מה שבא לך מכל מקום. אוכל, מסאז,' שירות חדרים, מונית, טיול בירושלים, השתלת שיער, מתכון של במיה או החלפת מפרק בירך. האייפד שולט על כל האביזרים בחדר מכל מקום במלון. אני מדמיין זוג שבדיוק רבו. היא העדיפה להישאר בחדר, והוא לקח את האייפד ומקפיא את החדר מהמזגן מהלובי, פותח וסוגר לה את החשמל בחדר, עד שהיא רוצה לברוח משם. לזה אני קורא שירות!

יש לי גם מכונת קפה בחדר שתיתי מייד שלושה אספרסואים, למרות שיש לי מכונה כזאת בבית, כי הרגשתי שאני חייב להתעורר מהחלום, וגם כי ככה זה בבתי מלון. עושים דברים כי אפשר. לכן גם שאבתי צלחת של פירות יבשים למרות שלא ט"ו בשבט, וגם עשיתי לעצמי אמבטיית קצף, למרות שהתקלחתי שעה קודם. תכלס יש לי אמבטיה גם בבית, אבל לא השתמשתי בה 15 שנה. מי אני שאעשה אמבטיית קצף, דונלד טראמפ?

חדר חדש במלון מייצר באדם סקרנות לימודית. אתה רוצה להבין איפה אתה נמצא, כדי שבלילה, אם תקום לפיפי, לא תיתקע בקיר. חשוב גם להבין איך מדליקים את הטלוויזיה, איך מדליקים את האורות, איזה ברז באמבטיה הוא עילי ואיזה תחתי. כל זה לוקח זמן, אבל בשביל זה משלמים לי.

מנהלת השירות הסבירה לי שבאמבטיה אפשר לראות טלוויזיה מתוך המראה בזמן הגילוח. מכיוון שהשעה היא 6 בערב עמדתי כדי לראות קצת לונדון וקירשנבאום. בכל זאת, זו הזדמנות נדירה לצפות בתוכנית בחדר אמבטיה, ולא בטוח שדבר כזה יקרה לי שוב בחיים.

אני אוהב את הסבונים הקטנים, השמפואים הקטנים, המגבות הקטנות והברזים המצוחצחים. אני שובר את הראש למה הזרם פה כל כך חזק, כשאצלי בבית הברז מטפטף כאילו יש לו פרוסטטה. כנראה גם המים פה חדשים ורעננים, לא כמו המים העייפים אצלי בבית.

אם אתם דתיים – זה המלון בשבילכם. הכל כמובן כשר כל השנה וכשר לפסח השבוע, אבל שהות בחדר האמבטיה לימדה אותי ששימוש בנייר טואלט נחשב כעבודה שאסורה בשבת. אחרת איך תסבירו את קופסת הטישואים העדינים, הממתינה מתחת למתקן נייר הטואלט בשירותים, מכוסה בבד רקום עם המילה שבת? אם גלגול הוא עבודה, אני מוכן להיות המנט"ר של המלון (מגלגל נייר טואלט ראשי.(

בחדר ממוקמת גם פינת ישיבה חביבה. התיישבתי לקרוא קצת את המגזין "ווג." זה אמנם מגזין אופנה לנשים באנגלית, ואופנה זה לא ממש התחום שלי, אבל ככה זה בבתי מלון. מתחברים למה שיש.

אני יוצא למרפסת ורואה שמול חדרי יש בית ספר ממלכתי ששמו בן-יהודה. אני מקווה שמחר לא לומדים, כי המחשבה שברבע לשמונה ילדים משחקים לי כדורגל מתחת לחלון לא באה לי טוב 700-ב דולר ללילה.

כידוע לכם, יונים גם הן אוהבות מלונות של מאות דולרים ללילה, אבל הרשת לא מעוניינת בדיירים שלא משלמים. לכן יש על קירות המלון מיני קוצים מיוחדים, כדי לא לאפשר להן להתנחל שם. מסכן מי שצריך היה להרכיב את כל השפיצים הללו. זהו כמובן הקשרנ"י (קצין שפיצים ראשי נגד יונים.( אם היונה אמורה להביא את השלום, זה כנראה לא יקרה במלון הזה. אני לא אוהב לקרוא בעיתון תיאורים על האוכל שמבשלים לאורחים רמי מעלה כשהם מגיעים ארצה. כותרות בנוסח "לביל קלינטון הכין השף מישל סלמונלה חביתת סלמון מקורמלת עם זרזיפי סלמון מעושן ועלי פטרוזיליה מוחמצים בחומוס אורגני" – מעצבנות אותי. במיוחד כשאני יושב בבית ומנסה לא לשרוף טוסט גבינה. לכן אומר בקיצור שארוחת הערב היתה טעימה, ולוותה ביין משובח.

אחרי הארוחה מצאתי את עצמי יושב ליד הפסנתר ומנגן משירי ארץ ישראל הישנה והטובה. אפילו לא ידעתי שאני יכול לנגן את "ומתוק האור בעיניים" של ששי קשת ואת "מרדף" של חוה אלברשטיין. למשמע הקולות, השף האיטלקי המהולל של המלון יצא מהמטבח, ושרנו יחד שירים איטלקיים שאבא שלי אוהב במיוחד, כולל שיר ידוע אחד מסאן רמו .1970

בלילה אני לא ממש ישן, ומתעורר כמעט כל שעה. כנראה במחיר הזה הגוף מרגיש שחבל על כל דקת שינה. אני צופה בלונדון וקירשנבאום שוב. הפעם סתם, רגיל, שרוע על הספה. הם אומרים את אותם דברים שאמרו מוקדם יותר כשראיתי אותם מהאמבטיה.

ארוחת הבוקר היתה מושקעת, מגוונת ויקרה, עם הרבה אופציות. לא נראה לי שזה המקום שבו הישראלי הממוצע יעמיס 15 קרואסונים וייקח קצת לחדר. רק קחו בחשבון ששקשוקה תעלה לכם 30 שקל, ופנקייק .38 וההפתעה הגדולה היא שאין סלט וולדורף. לא ייאמן. "וולדורף אסטוריה" בלי סלט וולדורף זה כמו דוקטור שקשוקה בלי עגבניות. מי נתן את ההוראה?

זהו. אחרי פחות מ 24- שעות פג אישור השהייה שלי, ולפני שמשטרת ההגירה יוצאת בעקבותיי, החלטתי לחזור הביתה.

"אתה יכול בבקשה לשטוף את הכלים"? שאלה אותי אשתי כשנכנסתי.

"אין שום בעיה, אבל לא סיכמנו שאת קוראת לי מר ניצני"? העמדתי אותה במקומה.

"כן, מר ניצני. ואחרי הכלים, זרוק בבקשה את הזבל, בסדר, מר ניצני? תודה וחג שמח, מר ניצני." ^•