המנוח מסיים 40 דקות עם וויטני יוסטון. לא קל..
| בזמן האחרון אני מוטרד מעניינים בריאותיים. פעם זה שפעת, פעם הגב, פעם לחץ דם, פעם נדודי שינה. מתבקש לכתוב על הדברים האלה טור דווקא בעיתונים של קופות החולים, אבל ירדתי מזה אחרי ששמעתי שבמקום תלוש בסוף החודש, מקבלים שם מרשם לבית מרקחת. |
אז עכשיו זו היד. יותר נכון, המפרק בין כף היד לזרוע, זה שידוע בכינויו "שורש כף היד". כבר חודש הוא כואב. בהתחלה לא עשיתי מזה עניין. התעלמתי וקיוויתי שכמו המתיחות בין בוגי לארה"ב, זה פשוט יעבור מתישהו. אבל הכאב התגבר והחל לפגוע באיכות החיים שלי, ובעיקר בזו של בני הבית, כי בגלל הכאבים הפסקתי לזרוק זבל, לשטוף כלים ולסחוב קניות. והכי מקומם – הפסקתי להחליף ציפות לשמיכות – שזו אחת המטלות השנואות עלי ביקום.
ניסיתי לחשוב מהיכן צץ הכאב הזה. החורף סחטתי הרבה מיץ תפוזים – אולי משהו בתנועה הסיבובית עִייף איזה גיד? היו גם הרבה הפסקות חשמל, שבגללן החלפתי לא מעט נורות. זה בהחלט יכול להדליק נורה אדומה.
אשתי ספגה את התלונות החדשות שלי בגבורה, אם כי פה ושם היו מבטים שאפשר לפרש אותם כ"על מי אתה עובד". סחבתי עוד קצת (גם את המבטים וגם את הכאבים), אבל בסוף, כשלא יכולתי אפילו לגרד באוזן, נשברתי והלכתי לרופא מומחה לכף היד.
הומור של רופאים יכול לפעמים להפתיע. אחרי שלחץ את ידי בעוצמה של רובוט ביקש הדוקטור לשאול כמה שאלות. "האם אתה מכה את אשתך?" למשל. מתברר שסטירות לחי מפעילות לחץ כבד על כף היד, דבר שכל חוקר שבויים יודע. כשעניתי שאני לא מכה אף אחד, הוא התעניין אם רכשתי לאחרונה דירה או כתבתי צוואה. הוא הסביר שאירועים כאלה דורשים חתימה על מסמכים רבים, ואולי זו הסיבה. אמרתי שהמקסימום שאני כותב בכתב יד זה ברכות לימי הולדת, אבל זה בדרך כלל לא כואב לי.
הוא חקר את הרגלי האכילה שלי ותהה, "אולי אתה מרבה לסובב את הפסטה על המזלג? אולי אתה מנגב חומוס עם פיתות גדולות מדי?" הבנתי שהליצן הרפואי אשכרה מסתלבט עלי, הפסקתי לשתף איתו פעולה ותבעתי אבחנה רצינית ומעמיקה, שבסופה הוא החליט לשלוח אותי לבדיקת MRI.
בעודי שוכב במחילת
ה־MRI, הירהרתי בחוק שמאפשר להשתחרר ממנוי בחדר כושר. נשבעתי שאם אני יוצא חי, זה הדבר הראשון שאעשה
הגעתי למכון ההדמיה כשאני בצום. למה לסקירה של כף היד צריך צום? לא ברור. אם רק היו שואלים, הייתי מבטיח לאכול לפני הבדיקה רק עם היד השנייה. מילאתי טפסים מעצבנים, ובשאלה המלחיצה "האם אתה פוחד ממקומות סגורים?" עניתי בצורה משוחררת "כן. ואם זה לכמה שנים, אז מאוד".
היתה גם שאלה שנכתבה כנראה עבור אבי הטחול: "האם יש לך קעקועים, כרטיס אשראי, אקדח או רסיס מתכת באזור הפנים?" מתברר שהבדיקה מבוצעת באמצעות מגנט רב עוצמה, וכל מתכת על הגוף עלולה לגרום כווייה. לכן, נוסף על הרסיסים בפנים והאקדח, מחייבים אותך להסיר כל דבר שאינו חלק אורגני מגופך או מהפיג׳מה הסקסית עם השסע מאחור שנותנים לך בכניסה.
החדירו לי לווריד צינור, שאליו יוזרם בהמשך נוזל מיוחד, וחיכיתי בצד. כשהגיע תורי הוכנסתי לתוך שרוול עגול גדול ומתכתי ונצטוויתי לא לזוז 40 דקות. מכיוון שמחילת ה־MRI צרה מאוד, ובגלל שאינני אדם דק במיוחד, נתבקשתי לשכב כשיד אחת מורמת מעל הראש כאילו אני מחזיק בלון וביד השנייה שמו לי כפתור מצוקה למקרה שלא ארגיש טוב, או שמחירי הדיור יירדו בפתאומיות.
שכבתי מכוסה בתוך הצינור ומבטי נדד בחלל שמעלי. ניסיתי לאתר על דופנות המכונה משהו מעניין, אבל חוץ משמו של היצרן, מדבקה של "יש עתיד" וגרפיטי של "מכבי תל אביב אלופה", לא מצאתי כלום.
הטכנאי החביב הסביר שהכי חשוב זה סבלנות. "את זה דווקא יש לי", אמרתי לו, "אבל מה אני עושה עם החרדה?" הוא הציע לי אוזניות ודיסקים של שמוליק קראוס, עפרה חזה או וויטני יוסטון. מייד שמתי לב שהמשותף לשלושתם הוא שהם כבר לא איתנו, ובליבי קיוויתי שהוא לא מנסה לרמוז לי משהו. כיוון שהייתי מיודד גם עם חזה וגם עם קראוס ולא רציתי להעליב אף אחד מהם, איפה שהם לא יהיו, בחרתי באוסף הלהיטים של וויטני.
הרעש בתוך המכונה נורא. דמיינו טרקטור שמעמיס חלקי פח ומתכות על עגלה מברזל. עכשיו תחשבו שאתם העגלה. ניסיתי לחשוב על דברים אחרים, כדי לא להיות לחוץ. למשל, האם בעקבות ביטול המע"מ גם אני אהיה זכאי לדירה חדשה? תכלס, אני עומד בקריטריונים: ההורים שלי שירתו בצבא (בפלמ"ח, אבל מה זה משנה?), יש להם לפחות ילד אחד (אני), והם מעל גיל 35 (88, אבל מי סופר).
אחר כך הירהרתי בחוק שמאפשר להשתחרר ללא קנס ממנוי בחדר כושר. נשבעתי לעצמי שאם אני יוצא חי מהסיפור הזה, זה הדבר הראשון שאעשה. אני לא אהיה יותר בן ערובה של בחור בן 20 בטייטס כחולים שצועק עלי "אתה יכול!"
חשבתי גם על המעצר של אבי בניהו. במקום לקחת אותו לחקירה, אני הייתי לוקח אותו למספרה.
בלי לשים לב עברו כבר חמישה שירים, והטכנאי הודיע לי באוזניות שהוא מזרים את הנוזל המיוחד. הרגשתי איך הבטן שלי מתחממת וחשבתי ברצינות שכדאי לי להשכיר אותה בסופי שבוע בתור פלטת שבת.
הדיסק נגמר, והבדיקה הסתיימה. ביקשתי מהטכנאי לצלם אותי למזכרת. בכל זאת, עם החלוק הפתוח מאחורה חלקנו משהו מאוד אינטימי, ועוד לצלילי "I Will Always Love You" של וויטני.
עכשיו אני בבית, ממתין לתוצאות שיגיעו באי־מייל, אבל בכל פעם שאני עושה ריפרש אני מקבל פרסומות לתרופות שמגדילות את הפין. היד עדיין לא מאה אחוז, אבל אני אופטימי. שמתי לב שאחרי 800 מילים היא מתחילה לכאוב. ממש עכשיו אני מרגיש שאני מאבד תחוששששששה והאצבע קופפפפפפפצת. מצטער, חייב להפסיקקקקקק. √
