בעודי זוחל בפקקים, שהשבוע היו קשים במיוחד (רק לי יש תחושה שבכל שבוע הפקקים נהיים גרועים יותר?) שמעתי ברדיו על מחקר חדש, שבדק מה זוכרים ילדים שבגרו מילדותם וכמה חשובים הזיכרונות הטובים לבריאותם הנפשית. שיזכרו אותי בעתיד? אולי נתחיל בזה שיספרו אותי בהווה, גיחכתי לעצמי ברגע הראשון. אבל כשהגיע הרגע השני, כבר תהיתי מה הייתי רוצה שהבנות המתוקות שלי (בדרך כלל) יזכרו מילדותן ומאביהן, שבמקרה זה אני.
היטיתי אוזן בסקרנות למצעד "עשרת הדברים שילדים זוכרים", ונדהמתי לגלות שמשחק בחצר מדורג די גבוה. לא החוגים שאנחנו מלעיטים אותם מבוקר עד ערב, לא השעות מול המחשב, לא הרביצה מול הטלוויזיה בחיק שקית צ'יטוס, פשוט סתם לרדת למטה ולשחק בחצר עם חברים. וואלה יופי, אנחנו מתזזים כל היום במסע בין כוכבים, משיעור מנדולינות לבלט קלאסי, מהג׳אז המודרני לבישול המולקולרי, מההיפ-הופ להתעמלות הקרקע, ובסוף הם יזכרו איזה כיף היה לשחק מחבואים בין פחי הזבל. כפיוּת טובה לשמה.
עוד גבוה במצעד נמצאים הסיפורים שההורים קראו והקולות המצחיקים שהם עשו. בסעיף הזה תמיד הצטיינתי, כולל הפקת סאונד אפקטס בנוסח "בום! טראח! מה קרה? הבלון התפוצץ הבלון נקרע". עם ראש כמו שלי אני רק צריך לנפח קצת את הלחיים, ואז אין לבת שלי שום בעיה לדמיין בלון שהתפוצץ. מה שהיה קשה לי בהקראת סיפורים זה להסתיר את הפיהוקים. כמו כל בנאדם עובד, בשמונה בערב גם אני כבר מעוך לגמרי, וכל מה שאני רוצה זה שיעזבו אותי בשקט על הספה וייתנו לי לנחש מי באמת תקף את הטילים בסוריה.
מה לעשות שלא תמיד הארנב מיץ פטל בא לי טוב. גם כי יש בו משהו מתנשא וסוציומטי, וגם כי השגרה שלו אפורה ומייאשת. ערב ערב הוא נשאר בבית עם וילונות צהובים, חלונות ירוקים ותריסים אדומים, ומתחבא מפני הג'ירפה והאריה, שגם הם לא ממש העפרונות הכי מחודדים בקלמר. במשך שנים של סיפורים לפני השינה תמיד השתדלתי שהפיהוקים יהיו חלק אינטגרלי מהסיפור וייחשבו לקולות של ג'ירפה ואריה. כעת כולי תקווה שהבנות יזכרו לי את זה לטובה, ובזקנתי יעניקו לי פרס אוסקר על אפקטים מיוחדים.
עוד ממסקנות המחקר: ילדים זוכרים אינטימיות ומחוות קטנות, ולא מתנות גדולות ויקרות. האמנם? מעולם לא שמעתי את אחת הבנות שלי אומרת ״אבא, בא לי לקבל ממך מחווה קטנה, עדינה ואינטימית. אנא קטוף לי שושנה״. או ״אבא, אני לא רוצה ממך שום דבר, רק מילה טובה״. אני כן שמעתי, ולא משנה באיזו ילדה או שנתון מדובר, "אבא תקנה לי טרקטורון", "אבא תקנה לי אייפד", "אבא קח אותי ליורודיסני", ו"אבא, לבת מצווה אני רוצה עמדות וידאו של גיטאר הירו, מכונת צמר גפן מתוק, פינת איפור, מאייר שמצייר קריקטורות על חולצות ואתיופית שעושה צמות".
אבל הדבר שהילדים הכי זוכרים ומדרגים כחשוב ביותר, זה הזמן שהוקדש להם, ולהם בלבד. בילוי נטו עם אחד ההורים, בלי אחים נוספים. המסקנה הזו באה לי בזמן, כי לאחרונה הקטנה שלנו התחילה לקטר על בית הספר. היא מתחלה כל שני וחמישי, בשאר הימים היא לא מרגישה טוב, ובאופן כללי היא דורשת ימי חופשה כאילו היא אזרח עובד צה״ל לפני פרישה.
אז אחרי ששמעתי על חשיבות זמן האיכות עם הילד, הבטחתי לה שביום שישי נצא ליום כיף. ימי לימודים יש הרבה, אבל היא ואני ביחד זה אירוע נדיר. שמחה גדולה נפלה על הילדה, ומאותו רגע לא שמעתי יותר על מיחושים וכאבי בטן, נעלמו גם הקיטורים והתלונות, והתנועה לבית הספר זרמה כסדרה. כששאלתי אותה אם יש לה עניין להזמין מישהו נוסף ליום כיף שלנו, היא ענתה בפסקנות שזה היום המיוחד שלי ושלה, והיא לא רוצה לקלקל אותו עם אף אחד אחר. מלים נעימות כאלה לא שמעתי בחיים מאף בחורה, אפילו לא מאשתי.
מבושם מהמחמאה ונרגש הודעתי לאשתי שבשישי לא תעשה לי תוכניות, כי אני יוצא לדייט עם הילדה. האישה התמרמרה קלות והביעה אי שביעות רצון מדחיקתה הצידה, אבל בליבי ידעתי שזה לא משהו שכרטיס אשראי וקניון לא יכולים לתקן.
ביום שישי הילדה, שלא מצליחה בדרך כלל להתעורר ברבע לשמונה, קמה כבר בשש. נסענו לבית קפה על שפת הים, אכלנו ארוחת בוקר בשמש הנעימה, פטפטנו ונהנינו מכל רגע. היא סיפרה לי על החברות, על הנעשה בחוג לבלט, על מורים שהיא אוהבת וכאלה שלא, ונתנה לי סקירה מרשימה על אחיותיה ועל המצב בבית. בניגוד לתיאוריה על המחוות הקטנות והאינטימיות, היא הודיעה לי שהיא רוצה מחשב נייד. לא מפתיע. השיחה התקדמה לאזורים כל כך מעניינים, עד שלא היתה לי ברירה אלא להניח את הטלפון בצד ולשכוח ממנו.
אחר כך הלכנו לסרט. ישבנו בקולנוע והחזקנו ידיים. היה ממש כיף.
עכשיו אני מתכוון לעשות את זה עם כל בת בנפרד, ואני ממליץ גם לכם. בלו עם הילדים, כי בעוד רגע הם יעשו לכם טובה כשהם יחליטו להיראות. רבאק. כשהקטנה תהיה בת 19 אני אהיה בן 65, ואין לדעת באיזה מצב צבירה – עומד בכוחות עצמי, יושב על קלנועית או שוכב מתחת לשיש ומחכה לגלגול הבא. מה שכרגע מעניין אותי זה מה היא תזכור בעוד עשרים שנה מהפגישה המקסימה שלנו.
"כן", היא בטח תיאנח, "אני זוכרת משהו. אבא לקח אותי לבית קפה וסרט, חפר לי ובלבל את המוח עם שאלות טיפשיות. עכשיו אני מבינה למה אימא העדיפה להישאר בבית. מה שכן, כשאני הולכת לבקר אותו בדיור המוגן וקוראת לו סיפורים, הוא משמיע קולות משונים. לי זה נראה שהוא מפהק, אבל הוא מתעקש שזה חיקוי של ג'ירפה ואריה".
השבוע במקריות משובבת נפש התוודעתי ל"מעשה בחמישה בלונים" בעיברית בסגנון מרוקני:
