אני לא אדם דתי, אבל את הציווי "ועיניתם את נפשותיכם" אני מקפיד למלא. אין עינוי גדול יותר מטלפון שמצלצל ב-23:00 בערב יום כיפור, כשהילדה מבקשת שתבוא לקחת אותה מצומת בר אילן כי היא תקועה עם פנצ'ר באופניים. מה עושים עכשיו? מכונית? אמבולנס? ברגל??? זה שעתיים הליכה!
וככה, רבע שעה לאחר מכן רוכב איש בן חמישים על אופני ברבי סגולים של ילדה בת שמונה על כביש גהה, כדי לנפח לבת שלו את הגלגל המפונצ'ר.
אז זה העונש שלי. אבל החטא מתחיל הרבה קודם.
לאשתי ולי שלוש בנות. גילוי נאות: זו אשתי הראשונה, ואני קורא לה "הראשונה" כדי שגם היא וגם אני נזכור שזה לא מובן מאליו ושיש אופציה לשנייה. על בעל שני לא מדברים: האישה מספיק חכמה כדי לא לחזור על אותה שגיאה פעמיים.
את שתי הגדולות לימדתי לרכב על אופניים בגיל הכי מתאים, שזה שבוע לפני יום כיפור. היה מאוד קשה. לא להן, לי. אני שונא לרוץ. בטח בספטמבר, כשהקיץ עוד אכזרי והזיעה מטפטפת. ככל שהילדה מתקדמת ברכיבה, כך גדלה המהירות, מתגבר קצב הלב, מתחזק היובש בפה ומתקרב המיון בתל השומר. מצד שני, אין גאווה גדולה לאבא מלראות את הבת שלו רוכבת על אופניים. בשבילנו – האבו אל-בנאת, האבות מחוסרי הבנים שנגזלה מהם ההנאה מעולמות הכדורגל, הפיפ"א והמכות בשכונה, אנחנו, שימינו עוברים בליטוף בובות ורדרדות וצפייה במשחקי קווה קווה דלה אומה – עבורנו האופניים הם סוג של נחמה.
במשך השנים פיתחתי טכניקות משלי ללימוד רכיבה. בהתחלה הייתי צעיר, אנרגטי, והייתי אומר גם רזה, אבל אני לא נוהג לשקר בתקופת החגים. עם הבת הבכורה רצתי כמו נמר על סטרואידים. עם השנייה כבר נעזרתי במקל מטאטא, שאיפשר לי לאחוז את האופניים מאחור בלי לשבור את הגב. אבל ריצה היא עדיין ריצה, והייתי מסיים את השיעור מתנשף ומחרחר כמו בוקסר בהתקף אסטמה.
השנה הגיעה גם בתי הקטנה לפרקה, ויום הכיפורים המתקרב הרגיש לי כמו צו גיוס שממתין לנערה מתבגרת בסופה של חופשת קיץ קסומה. הלחצים מכיוון אשתי החלו לטפטף מדי שבת, ולמרות שאני אדם רגוע וקר מזג בדרך כלל, התחלתי לחוש לכוד ורדוף, ואפילו הופיעו אצלי מצמוצים לא רצוניים בעין שמאל.
אני אדם מבוגר, ריצה בשבילי היא זיכרון רחוק. נוסטלגיה. אפילו אל אשתי אני כבר לא רץ בהתלהבות באולם מקבלי הפנים, כשהיא חוזרת מחו"ל. השאלה היא מה יותר חשוב לילדה: לדעת לרכב על אופניים – או אבא חי? הרי ברור שבגילי הסיכוי שאני שורד את המכללה ללימודי אופניים קטן ביותר, וגם אם אני יוצא מזה חי, הנזקים לטווח הקצר והארוך אינם ניתנים לתיקון. ורבאק, אני עוד המפרנס הראשי!
הרהרתי בתוכנית פעולה ונזכרתי במשהו שאמר לי פעם חבר. קטע הזוי על איזה מורה על סקטים. כשהוא סיפר לי על זה, צחקתי לו בפנים. שאני אזדקק לשירותיו של מורה לאופניים?? מה הלאה, מורה לקומזיץ? פחחח. אבל היום אני אדם צנוע יותר, ובעיקר מפוכח. גילגלתי את הנושא ברשת ומצאתי את הגאולה. קראו לה יוסי.
קבעתי עם האיש לאחר הצהריים בפארק הירקון והגעתי עם הילדה. לאשתי אמרתי שאנחנו הולכים לטיול. זה כמובן נשמע לה מוזר, שלא לומר שקר גס: ממתי אני לוקח את הילדה לטיול? אבל גם היא יודעת שאחת לכמה זמן אני מנסה לבלבל אותה ולשפר את הדימוי האישי. שנת הצהריים הממשמשת ובאה גרמה גם לה לעגל את הפינה.
לילדה אמרתי שזה דוד יוסי, שהוא נהדר ברכיבה על אופניים, והיא התמסרה לו בשניות. הוא נתן לה כמה הסברים בסיסיים, ובסופם היא פרצה ברכיבה פרועה, כשדוד יוסי מלווה אותה על הסקטים שלו. כשהיא כמעט נפלה הוא תמך בה עם היד, וכך הם נעלמו בין המדשאות בפארק וחזרו אחרי שעה. בזמן הזה, אני ישבתי בבית קפה וקראתי עיתונים. היה כתוב שם שבכל יום כיפור יותר ממאה ילדים נפצעים כתוצאה מרכיבה על אופניים.
בדרך לאוטו הילדה לא רק ידעה לרכב על אופניים, אלא ביקשה להירשם לטור דה פראנס. עכשיו נותרה רק הבעיה של ההסבר לאמא שלה. איך אני גורם לילדה להגיד שאבא לימד אותה לרכב על אופניים, ולא יוסי.
כשנכנסנו הביתה לקחתי את אשתי הצידה. "לילדה ולי יש איזה קטע משעשע עם חבר דמיוני בשם יוסי", לחשתי. "יוסי זה למעשה אני, אבל עשי טובה ותזרמי עם זה. לא הייתי רוצה לקלקל לה את הדבר הזה שנוצר בינינו, וגם חשוב לפתח לה את הדמיון".
בארוחת הערב שאלה אשתי: "נו, אלה, איך היה הטיול עם אבא? הבנתי שיש לכם חבר חדש, יוסי".
"איזה חבר?", ענתה הילדה. "אבא לקח אותי לפארק לפגוש את יוסי, שהוא מורה לאופניים. הוא לקח אותי עם סקטים לשיעור של שעה. אבא ישב בבית קפה ואחר כך נתן לו כסף".
הבטתי באשתי במבט של "איזה ראש יש לילדה הזאת, כזאת יצירתית!"
האישה כבר האמינה לי, ואז יוסי צילצל ואמר לה שהוא רוצה להזיז את השיעור של מחר לערב כי נתפס לו הגב.
עכשיו אני גר באוטו בחניון של פארק הירקון. נחמד כאן. יוסי עובר מדי פעם בריצה. הוא מפוּצץ בעבודה ואין לו מקום פנוי. תנסו אחרי יום כיפור.
האתר של יוסי : http://www.yossi-kat.com/
אלה ניצני רוכבת על אופניים עם יוסי קאט
מי צריך לבקש ממני סליחה השנה
החבר שהבטיח לי שיהיה כיף בסחנה.
האיש שכל יום שם לי על האוטו כרטיס ביקור של מכון ליווי אחד.
מוכר הפלאפל מהתחנה המרכזית, שנשבע לי בילדים שלו שהשמן טרי. (אני מקווה שהם בסדר).
תאגידי המים.
מארק צוקרברג. דוגרי, בשביל מה היה צריך את זה?
ממי אני צריך לבקש סליחה השנה
מהחבר שקניתי לו אופה לחם ליום ההולדת.
מהמוכרת של הנקניקים בסופר. באמת נראה לך שרציתי לקנות פסטרמה בדבש? סתם הייתי רעב.
מהמוכרן הנחמד של חנות הספורט, שנתן לי סטפר לשבועיים ניסיון, ולמחרת התקשרתי שיבוא לקחת אותו בחזרה. באמת שניסיתי.
מציפי מהאגודה למלחמה בסרטן. השיחה נקטעה לא כי באמת נכנסתי למעלית. פשוט השנה לא מסתדר לי.
מכל האתרים ששאלו אותי האם אני מסכים לתנאים והאם אני מאשר שקראתי את התקנון. נו באמת.
