חג שמח ומוקצף ( טליק לזר)
יום אחרי פסח. הבוקר הבחנתי בסימנים הראשונים המבשרים את בוא העצמאות. מישהו מאגף טקסים ואירועים בעירייה הוריד הוראה, ובן־לילה הרחובות התמלאו בשרשראות כחול־לבן, בדגלים עם סמל המועצה ובשורות של נורות צבעוניות, שמסמנות כנראה מסלול לנחיתת חירום.
יום העצמאות הוא בהרבה מובנים חלון הראווה של הרשויות המקומיות. הזדמנות להראות לתושבים שלמרות שלא תמיד מפנים את הזבל בזמן, למרות שהכיתות צפופות ולמרות שקקי של כלבים הוא עדיין האלמנט העיצובי הבולט ברחובות, עדיין יש תמורה לאגרה. לכן גם השנה חיכיתי בציפייה דרוכה לפתיחת החגיגות.
ערב יום הזיכרון. בצהריים אני נכנע לילדה וקונה לה דגל מילד שרץ בין המכוניות בצומת ומשתדל להתפרנס ולא להידרס. חם מאוד, הילד אדום, ואני משאיר את החלון פתוח עוד קצת כדי שהוא ייהנה מהמזגן. אני שואל אותו אם ההורים יודעים מה הוא עושה, ומייד חוטף צופר עצבני מאחור.
אני תולה את הדגל, בידיעה ברורה שבפתיחת החלון הראשונה הוא עף קיבינימט והאוטו שמאחוריי עושה ממנו סמרטוט. אופנת ה־side by side, דגל ישראל ולצידו דגל ארה"ב, דעכה קצת, תודה לאל. אולי זה בגלל שקרי העליב אותנו ואמר שבסוף נהיה מדינת אפרטהייד. במקרה כזה הייתי מציע כן לתלות את דגל הפסים והכוכבים אבל להוריד אותו לחצי התורן. יעני, חברים אבל פחות.
על המרפסת בבית אנחנו תולים דגל שקיבלנו מהבנק. אני מוכן לתלות שניים או להשאיר את הדגל תלוי לשנה אם הבנק סוגר לי את האובר עד יום העצמאות הבא.
לקראת הטקס אני רץ לחפש לילדה חולצה לבנה שאין בה כתמים של קרטיב, ומגלה שאין כזאת. כמו בכל שנה, גם השנה אני מהרהר במורכבות הבלתי נסבלת של חיינו פה ובמעבר החד מעצב לשמחה. אני יושב בבית מול הטלוויזיה ונקרע מהסיפורים על השכול והאובדן, כשמחר אני אמור לעלות על במה לנגן ולשמוח.
בדרך חזרה מהטקס אני פותח רדיו. אני חושב שאם היה נוחת פה חייזר מכוכב אחר ומקשיב לשידורים בשבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון, הוא היה משוכנע שיש לנו רק זמר אחד – יהודה פוליקר.
איך אני מקטין למינימום את הרכש של כל מיני שטויות – עגילים מהבהבים, סטיקלייטים, פטישים מתנפחים וספריי קצף, בלי לגרום קרע במשפחה?
ערב יום העצמאות. בטלויזיה עושים פייד אאוט ליום הזיכרון ופייד אין ליום העצמאות. השנה מדליקי המשואות הם נשים. לשם שינוי זה מרגש אותי, מה שאומר שכנראה הזדקנתי.
המארגנים מחפשים קבוצות מעניינות לתת להן את הכבוד כדי שלא יהיה משעמם, והשנה בחרו בנשים. אהה, אז בגלל זה לא זומנתי! דווקא היה יכול להיות נחמד להדליק משואה. אני אצטרך כנראה לחכות לשנה שבה יזמינו רק גברים קירחים, או גברים בגיל העמידה עם לחץ דם גבוה.
אנחנו מחנים את האוטו רחוק והולכים לכיכר, לראות את הילדה מופיעה בתרגילי התעמלות. אף פעם לא הבנתי איך קפיצה של בנות בכיתה ד' על חמור קשורה לעצמאות. אולי יש פה איזה מסר סמוי. נגיד, אנחנו החמורים ויש מי שקופץ לנו על הגב. אולי זה קשור למעמד הביניים, שנושא על גבו אוכלוסיות שלא משתתפות בנטל. אולי משהו עם יוקר המחיה. אולי הטייקונים. ההורים הגאים מחזיקים מצלמות, טלפונים, טאבלטים, מרימים אותם גבוה ומצלמים על עיוור תמונות שאף אחד לא יראה.
הילדה יורדת מהבמה עם פרצוף של נכבה, כי לא יצא לה ביצוע מושלם. אני מנחם אותה שהיא היתה נפלאה, אבל היא מסרבת להתנחם. היא לא נרגעת עד שאני קונה לה צמר גפן מתוק. עכשיו השאלה היא איך אני מקטין למינימום את מסע הרכש של כל מיני שטויות, דוגמת עגילים מהבהבים, סטיקלייטים מיותרים, פטישים מתנפחים וספריי קצף, בלי לגרום לקרע במשפחה. כולם סמלים ישראליים שהסינים מייצרים בשמחה לאות הזדהות עם עצמאותנו. בסוף אנחנו מתפשרים על ספריי קצף וג'חנון עם רסק.
אני ממתין לזיקוקים, בידיעה שהזיקוקים השורקים הם הכי שווים. הזיקוקים השורקים הם סמל לחוסנה הכלכלי של העירייה, ואם אצלכם לא היו כאלה, עבדו עליכם. תארזו את הבית ותעברו לעיר אחרת.
הילדים הקטנים מתרוצצים באנרגיות, כמו השפן של אנרג'ייזר, אבל בבת אחת נגמרת להם הסוללה וצריך לסחוב אותם לאוטו. הבנות הגדולות בורחות לעיר הגדולה יותר, כי שם מגניב יותר בלי ההורים, ושם גם לא מופיעים יענקל'ה האקורדיוניסט ומקהלת החברים מהדיור המוגן. אתה הולך לישון בתקווה שהן לא יתקשרו ב־6 בבוקר לספר לך שהבנים הלכו מכות עם ערסים, או שהן לא מוצאות מונית כדי לחזור.
יום העצמאות. אני תוהה אם כדאי לנסוע לאחד המתקנים הפתוחים לקהל. נמל אשדוד, לדוגמה. אבל מה מציגים שם? פורטרטים של אלון חסן? פרוטוקולים של ישיבות ועד העובדים? תלושי שכר של סוורים? רגע, בסיס חיל הים פתוח לקהל ואפשר להתפעל מצוללות ה"דולפין" שהגרמנים בנו בשבילנו. איזה תזמון.
שבוע אחרי שקיללנו את האם־אמא שלהם ונשבענו שלעולם לא נשכח ולא נסלח, אנחנו עומדים אסירי תודה מול הצוללות שלהם ונאלצים לשמוע את הגאון התורן שאומר: "הגרמנים האלה, לבנות הם יודעים".
בסוף, כמו תמיד, אנחנו סוגרים את היום במנגל. שלא כמו פסח, המנגל של עצמאות זה פחות משפחה ויותר חברים. הצמחונית שבחבורה אומרת שזה "יום שמח לעם ישראל אבל יום עצוב למי שהיה פעם חי, ועכשיו הוא קציצה או שיפוד". אנשים מהנהנים בהסכמה, תוך כדי לעיסות נמרצות.
אני מסתכל על החבר'ה, הם נהנים וצוחקים. הערב יורד והאוויר מתקרר, ולרגע קצר אני מרגיש שאולי יש סיכוי, והכל יהיה בסדר. השכנים מצפון ומדרום אף פעם לא נתנו לנו 66 שנים, ודווקא הם אלה שמצבם לא משהו. אז אולי בכל זאת יהיה פה טוב פעם.
בינתיים תעביר לי פיתה. לא, לא, את זאת מהקמח המלא. ושים רק טחינה וסלט. כדי שנצליח להגיע גם לעצמאות 67. √
שיר יום העצמאות האהוב עלי עם השורה האלמותית ״ ובדיוק כשבאנו תקעו בחצוצרה ״ :
