ים של דמעות
אולי לא שמעתם, אולי לא הייתם בארץ כשזה קרה, אבל עאטף חיראלדין , מנהל תחום אתרי רחצה במשרד הפנים, פתח את עונת הרחצה באופן רשמי כבר בסוף אפריל. מאז אני מתכחש לאירוע החשוב הזה, ובתירוצים שונים אני מצליח לדחות את הנסיעה לאתר השנוי במחלוקת , אבל בשבת שעברה נפל דבר בביתנו. נתפסתי ללא תירוץ ראוי, והמשפחה ברוב המבוסס על קואליציה של בנות, החליטה שנוסעים לים ועוד בשבת(!) כששאלתי למה, התשובה הרשמית הייתה 'כי זה כיף'. עוד נראה.
ההכנות החלו ערב קודם. נשלחתי להוציא מהמחסן את אביזרי החוף שבלעדיהם החוויה איננה מושלמת. כמה דליים וכפות מפלסטיק, כסאות מתקפלים, מחצלת, צידנית מתנת מפעיל סלולארי, מהתקופה שעוד היו מחלקים מתנות, ושמשייה של חברת ביטוח (השם שמור במערכת) .
בבוקר הוטל עלי למרוח כמות שיא של סנדוויצ'ים , לחתוך אבטיח לקוביות , לשטוף קצת פירות, להכין שתייה, ולהעמיס הכל על האוטו. הגברת הראשונה שהיא ללא ספק דוקטור לאריזה, הכינה את מה שהיא מכנה 'תיק לים' ואני מכנה 'מטען צד'. מדובר בתיק אופנתי בצבעים עליזים שמתאים רק לים או למצעד הגאווה. יש בו מגבות, מסנני קרינה , קרם שיזוף, משקפי שמש, משקפות צלילה, משקפי קריאה, ספרים, עיתונים, סודוקו, וכמובן עוד אוכל ומשקאות בכמות שתספיק גם לדורות הבאים.
קיימנו דיון מקדים על השעה המועדפת להגיע לים כדי להימנע מצפיפות יתר. הבוקר המוקדם יהיה עמוס בכל משכימי הקום, ובין ערביים יהיה בוודאי עמוס בסטלנים שקמו מאוחר. בניגוד מוחלט להמלצות "חכם בשמש" החלטנו לדפוק את המערכת ולהגיע דווקא בצהרים, בתקווה שאנשים שהגיעו בבוקר כבר נשרפו מספיק , ואלה שלא סתם יהיו רעבים וילכו הביתה לאכול. רבע שעה לפני היציאה, והסלון שלנו נראה כמו אחורי הקלעים של גוטקס . אישתי והבנות יצאו ונכנסו לבושות בבגדי ים ישנים או שנרכשו לאחרונה, תוך קריאות " זה קטן, זה לוחץ, אני סוסת יאור, אני פילה, אני לא באה, לקחת לי, תקשרי לי ורואים לי". אכן תמונות קשות.
שלב ראשון הסתיים וזה הזמן לסיכום ביניים. ההתארגנות עצמה לקחה לנו כחמש שעות. לא יחס סביר לבילוי של שעתיים אבל כמו שנהוג לומר " מי שטרח בערב שבת יסחב את ה-30 קילו ציוד לים בשבת"
יצאנו. אישתי והילדות- כיאה לנסיכות מבית המלוכה השוודי, הורדו בכניסה לחוף, ועבדכם הלך לחפש חניה. היה חם, התיק העליז הכביד וגם הכיסאות המתקפלים לא הקלו על חיי . אבל תכף יהיה כיף שיקרתי לעצמי. החוף היה מפוצץ, ואפרופו 'חכם בשמש' מסתבר שהרבה מאוד אנשים מפסיקים להיות חכמים אחרי כמה שעות בשמש, כי אי אפשר היה לזוז.
כמפרנס הראשי של המשפחה הוטלה עלי המשימה לנפח את הסירה. משאבת הרגל כיווצה לי את השריר, וסיימתי את הניפוח עם סחרחורת בחילה ורגל אחת קצרה. כשנשכבתי לנוח בחצי עין ראיתי פליט אריתראי חביב ובידו פנקס קבלות להשכרת כסאות ים. כמו ישראלי טוב עשיתי את עצמי ישן וקיוויתי שהוא ידלג עלי. אבל הבחור שהיה כנראה מנוסה בגילוי מתחזים, לא ריחם עלי, העיר אותי ודרש את הכסף. נפרדתי מסכום שהזכיר יותר עלות של כסא מאשר השכרה שלו והחלטתי שבפעם הבאה אני מביא את הפוטון מהבית.
ניסיתי לקרוא ספר אבל כמה נערים שהתמקמו לא רחוק שמעו מוסיקה בקולי קולות. הם גם עישנו נרגילה וזה עיצבן אותי כי העשן נכנס לי לעיניים. קמתי עצבני והלכתי להעיר לחוצפנים אבל כשהתקרבתי אליהם הם פתאום נראו גדולים יותר ממה שחשבתי וסביבם היו המון פחיות ריקות של רד בול . מישהו גם החזיק סכין וחתך אבטיח. נזכרתי שעברתי את החמישים ושיניתי כיוון. שאלתי מה נשמע ,ביקשתי סיגריה למרות שאני לא מעשן ואם אפשר להגביר את המוסיקה כי לא שומעים טוב.
כשחזרתי הבנות אכלו סיימו לאכול את ערמת הסנדוויצ'ים. בבית הן לא אוכלות כלום אבל בים הם מחסלות שלושה כריכים במכה. לקטנה זה לא הספיק . אחרי הסנדוויצ'ים, הפירות הבייגלה והאבטיח היא רצתה גם צ'יפס אז הלכנו לחפש. כשאתה בים והשמש דופקת לך בראש הסטנדרטים שלך יורדים ואתה מאבד שיקול דעת. הכל רחוק ואין הרבה אופציות. המזנון בחוף בחיים לא היה עובר את הסלקציה שלנו אם הוא היה ממוקם ביבשה, אבל בים הכל הולך. הצ'יפס היה שמנוני, לא מזמין ובאיכות נמוכה, אבל דווקא המחיר היה גבוה. אחרי הצ'יפס ביקשה ללכת לשירותים. ליוויתי אותה וכמו אבא טוב נכנסתי בעצמי. הרצפה הייתה ביצה טובענית שנוצרה מחול, מים, נייר טואלט והשד יודע מה. הילדה שאלה למה כל כך מסריח פה , עניתי לה שבגלל שכל כך כיף בים אז כדי שיהיה איזון בשירותים לא כיף.
אחר כך אני ואשתי הלכנו לטייל קצת בקטע רומנטי. אישה אחת החליטה לשטוף בים סיר עם שאריות של קציצות .קיוויתי שהן לא חריפות מדי כדי שלא ישרוף לדגים מהיכן שמשתין הדג . הים היה חום וזועף, דרכנו על קליפות של אבטיח שמישהו קבר בחול, ולאשתי נדבקה לקרסול עטיפה של ארטיק רמזור. מה אני אגיד לכם, זה הרגע שהתאהבתי בה מחדש. כשחזרנו ראינו את הבנות מנסות להסיר ללא הצלחה זפת מהרגליים. החלטתי שזה הזמן להתקפל.
הדרך לאוטו הייתה ארוכה ממה שזכרתי. התיק והכיסאות היו יותר כבדים, הילדות בכו שחם, ולמרות ששטפנו אותן בברז הקטן, הרגליים שוב התלכלכו בחול. ברגע שהופעל המזגן כולם נרדמו. נהגתי הביתה עייף ומוטרד והרהרתי בזה שאיך זה יכול להיות שהים שלנו ושל יוון הוא אותו ים. אותם מים! ושמשהו לא טוב קורה לגלים בדרכם לארץ. אולי גם הם לא מתים על המזרח התיכון.
בערב סיפרתי לחברים איזה כיף היה בים ושהם פראיירים שנשארו כל היום בבית וקראו עיתונים במזגן. הם דווקא התלהבו והציעו שנלך ביחד שבוע הבא. אמרתי שממש לא מסתדר לנו שבוע הבא. אבל נדבר.
לכל הטורים של יאיר ניצני www.yairnitzani.com
