בניגוד לחגים אחרים, הקונצנזוס סביב חג השבועות מושלם. זה חג שכולנו אוהבים. הוא קליל וזורם, אין בו טקסים דתיים, הוא לא מחייב התכנסות משפחתית רחבה וגם לא העברת פיירקסים וסירים מיד ליד. והשנה יש גם בונוס – מזג אוויר נפלא ושלושה ימי חופש רצופים. בואו נאמר שאם היתה תחרות בינלאומית בהשתתפות חגים מכל העולם, אנחנו היינו שולחים את שבועות. זה חג של דוז פואה. ובכן, מה קרה שהשנה עלו בראשי מחשבות כפירה?
לפני שממשיכים, קצת מסורת (אני מבטיח שזה ייגמר מהר). בחג השבועות, הקרוי גם חג מתן תורה וחג הקציר, אנו חוגגים את זמן קציר התבואה החקלאית, ובמקביל מציינים את מעמד הר סיני, שלפי האמונה התרחש בתאריך זה. עכשיו תעריכו את העובדה שאתם קוראים 'ישראל היום', כי מי שקורא 'פנאי פלוס', למשל, לא מקבל את המידע הזה.
יש משהו מרגש במחשבה שאבותינו היו עולים כל שנה לירושלים להביא מפרי עמלם לבית המקדש. בהנחה שהחמורים לא היו מתחממים בקסטל, זו בטח היתה חוויה מרנינה. חקלאים ישראלים צעדו על כביש 1 תוך שהם דוחפים בשמחה עגלות מלאות בביכורים ומזמזמים שירי רועים. בכניסה לאבו גוש הם היו עוצרים לחומוס אצל אבו-שוקרי התנ"כי, בלטרון הם היו שותקים כדי לא להפריע לנזירים, ובבאב אל ואד מצטלמים ליד שרידי המשוריינים ושרים 'איפה הוא ברוך ג'מילי'. באותו הזמן בתל אביב, הגברים הצעירים לבשו גלביות לבנות בעיצוב עידן רייכל, ועם כניסת החג יצאו לרדוף אחרי בתולות יפות בשמלות לבנות, שחוללו להנאתן בכרמים. לעזאזל, למה לא נולדתי אז?
בהנחה שבית המקדש היה קיים גם היום והחרדים היו מעבירים בכנסת את חוק שלושת הרגלים, חג השבועות שלנו היה נראה אחרת. הביכורים היו עולים לירושלים באמצעות הוראה בנקאית יחד עם המע"מ, ביטוח לאומי, מס חברות ומס בריאות, כל 15 בחודש. החקלאים שהיו צועדים לירושלים היו בטח פועלים תאילנדים מהערבה, והפקקים היו מתחילים בשבע בבוקר. הבאסה היתה של כל הנהגים, שלא יצאו לכיוון בית המקדש כבר ב-6 בבוקר. הפראיירים האלה היו נתקעים שעות בפקק של גינות סחרוב, כשכל הירקות, הפירות והשיבולים מתייבשים בבגאז'.
לגבי הבנות בכרמים, המצב מורכב עוד יותר. רק תנסה היום לחשוב על זה ומייד תחטוף תביעה מעורך דין פלוס לילה באבו כביר. אם לא שלטת בעצמך וחוללת בכרמים ללא הסכמת הנערה, ובמקרה אתה גם ראש עיר של עיירה דרומית או נשיא מדינה, מצבך גרוע מאוד. וזה בכלל לא משנה אם ציון אמיר מייצג אותך.
אז נכון ששבועות 2012 רחוק שנות אור משבועות של ימי התנ"ך העליזים, אבל עדיין מדובר בחג נחמד ולא מזיק. נכון? זהו, שתלוי את מי שואלים. מספיק מבט אחד בטנא של היום כדי להבין שמשהו השתבש.
כשבתי הבכורה היתה בכיתה א' ציידנו אותה בטנא ירוק עם פירות וירקות, שקנינו בהקפה במכולת. הנחנו על ראשה הקט זר עלים רענן ושלחנו אותה ברגל לבית ספר, זכר לעלייה ברגל לירושלים. כשהגיע זמנה של בתי האמצעית לחגוג ביכורים נכנס לעסק חידוש מפתיע. המורה ביקשה לשים בטנא מעדן חלב, כנראה זכר לפרילי שהכוהנים היו אוכלים בבית המקדש. עם הבת הקטנה המהפכה הושלמה. הטנא הירוק והאהוב הפך לסל לבן, שחוץ משני משמשים מיובשים ובננה, היו בו כל מוצרי החלב שיש בארץ. וברוך השם, יש הרבה.
מתי הפך חג הביכורים לפסטיבל גבינות ושוקו? מי נתן את ההוראה? במאגרי המידע כתוב אמנם שבחג השבועות יש גם מנהג אכילת מוצרי חלב (ככתוב: "ארץ זבת חלב ודבש"), ואין לי שום בעיה שחברות החלב יעשו כמה לירות אחרי הקיץ הקשה והטירונות שהעברנו אותן. יש אומרים אפילו ששבועות הוא שעתם הגדולה של הצמחונים, שלא נהנו מהמנגלים של יום העצמאות ול"ג בעומר. יכול להיות. אבל נראה לי שנסחפנו. איפה הטרקטור והקציר, הממטרה והשיבולים? איפה "סלינו על כתפינו"?? במקומם קיבלנו רשימת מעדנים מהמורה, ובמקום טנא צנוע אנחנו נאלצים לשלוח את ילדינו עם צידנית, כדי שהמוצרים לא יחמיצו בדרך לבית המקדש. סליחה, לבית הספר.
אם אתה חובב סיכונים, נסה לעמוד בערב שבועות בתור לסופר כשבעגלה שלך אין לפחות קילו גבינה לבנה. תקבל מבטים עוינים בסגנון שמקבלים אלה שלא צמים ביום כיפור, לא עומדים בצפירה ולא רואים הישרדות VIP. אתה מוקצה. אנטישמי, שלא לאמר גבינופוב.
כבר בכניסה לסופר אתה חש בלובן הכללי שהשתלט על המקום. בכל צומת עומדת דיילת צעירה, שהחלב טרם יבש על שפתיה, ומציעה לך חתיכת צפתית / צרפתית / כנענית / בולגרית / יוונית (אל תמחקו את המיותר, כי אין). חלבנים משופמים מחייכים אליך דרך פוסטרים, כשמאחוריהם פרות רועות באחו וכבשים פועות בדיר. כשאתה צופה בהם אתה לא יכול שלא להרהר בצחוק הגורל: הרי בימים אחרים ראית את מעלי הגרה האלה משופדים ומונחים בסדר מופתי על גחלים עם פטרוזיליה ובצל!
ועוד לא דיברנו על האומץ לסרב לקיש, להגיד "לא, תודה" לקערת צזיקי או להתמודד עם החולשה הכללית כשאתה נאלץ להשפיל מבט מול פשטידת ארבע גבינות שמגישה לך אמא של אשתך.
אחרי הקיץ האנטי גבינתי של השנה שעברה, לך תדע. אולי באיזה קמפוס עלום מתכנסים עכשיו כמה סטודנטים צעירים ומתכננים את ההתקוממות הבאה של הקיץ: התנועה להחזרת הירקות אל הטנא, או בשמה היותר קליט: מחאת הקשקבל.
