ג׳וקים עליך שימשון (איור של טל לזר)
ערב שקט של אמצע השבוע, אני יושב לקפה עם חבר שמזמן לא פגשתי. רוח סתווית עושה לי נעים בקרחת, ופתאום טלפון מהבית. שעות הערב הן השעות "החמות" של ההסעות, מהחוגים הביתה, לחברות, וחוזר חלילה. לא יקרה כלום אם לא אענה.
הטלפון השני הוא כבר מאשתי, וזה כבר מדליק נורה אדומה. היא בהיסטריה. "הוא נכנס מהחלון, ראיתי אותו, הוא היה במטבח, ועכשיו הוא בסלון". היה גל פריצות בשכונה שעד כה הצלחנו להתחמק ממנו, ועכשיו הגיע תורנו, לעזאזל.
"איפה את עכשיו?" אני שואל.
"אני בחדר השינה, ואני לא יוצאת עד שאתה מגיע".
וואי וואי. זה לא נשמע טוב.
"ממש ראית אותו בבית???" הלב שלי עמד להתפוצץ.
"כן, הוא נכנס מתחת לספה ואחר כך לתוך הנעל־בית שלך".
הייתי צריך לדעת. אזעקת ג'וק.
לא היתה ברירה. נפרדתי מהחבר, רצתי הביתה, ואת המשך הערב ביליתי במרדף אחרי האורח הלא רצוי, ואחר כך בניסיונות לשכנע את הגברת הראשונה לצאת מהחדר ולהצטרף למשפחת בני האדם.
הג׳וק – תיקן, מקק, לא משנה איך תקראו לו, כל השמות מגעילים באותה מידה – הוא חרק לא פופולרי בעולם המערבי. בחלקים מהמזרח הרחוק יחסי הציבור שלו משופרים הרבה יותר. אחרי טיגון קצר הוא משוּוק כחטיף מלוח עממי ואהוב. אבל אצלנו אף אחד לא אוהב אותו, והאמת – בצדק.
יש לו צבע חום, הוא חי בביוב, מחושיו ארוכים, רגליו מעוטרות בזיפים, עיניו מפחידות, והוא יוצא לבלות בכל ערב, עולה על טיסת לילה ונוחת אצלנו במטבח עם אופציה לאפטר פארטי מאחורי המקרר. שמתי לב לתופעה מעניינת: לקראת ראש השנה הג'וקים כנראה חשים בהיערכות המיוחדת, שכוללת הזזת רהיטים, ניקיונות והרבה קניות של אוכל, והם קופצים להגיד חג שמח.
היצור הקטן הזה מצליח לייצר לא רק גועל רב, אלא גם פחד איום. הפחד הוא לא רק מנת חלקם של נשים וילדים, אלא גם של גברים קשוחים ומסוקסים, שיודעים לעשות על האש, לחמו במלחמות ישראל וראו לא פעם את המוות בעיניים. חברי הקרוב ד' (שמו המלא שמור בארון חומרי הניקוי), גבר חובב אקסטרים שלוקח את החיים לקצה, מבצע פליק פלאק לאחור וקופץ סלטה על כיסא בכל פעם שהוא רואה ג'וק. הוא מסרב לרדת ממנו עד שהוא משוכנע שהתגבשה קואליציה בראשות ארה"ב לחיסול המטרד.
במשפחה אני ידוע כגיבור קטן מאוד. אני מתכסה זיעה קרה בכל ביקור בסופרלנד; בסרטי אימה אני מכסה את העיניים, וגם בוויכוחים עם ערסים על חניה אני לוקח צעד אחורה. אבל דווקא בענייני ג'וקים אני גיבור. אני יכול לדרוך על החבר'ה האלה בלי הינד עפעף, וצליל המעיכה לא מזעזע אותי.
מרגע שג'וק נכנס אלי הביתה, חושיי מתחדדים ואני מתחיל לעבוד כמו מ"פ בסיירת. מעמיד את הבנות בצמתים חשובים ומאגף את הממזר מכל הכיוונים, תוך כדי שימוש במגוון כלי נשק – כפכפים, עיתונים, מטאטא, מגב וטורייה. הסיוט הכי גדול הוא ללכת לישון כשאתה יודע כשיש לך בחדר ג'וק, אבל לא מצאת אותו. המשפט "הוא כנראה עף החוצה מהחלון" בעייתי מאוד ויכול להדיר שינה מעיני אשתך כל הלילה.
√ √ √
אני לא מחזיק מעצמי צייד מדופלם, אבל אחרי שנים של מרדפים הגעתי לכמה מסקנות, שאני רוצה לחלוק איתכם:
1.כשהמקק חש בסכנה הוא יודע להיעלם במקומות שרגל אדם לא דרכה בהם.
2.אם החלטת לחסל מקק בדריכה, חשוב שתעשה את זה בשטח פתוח, כדי שיהיו לך כמה ניסיונות דריכה רצופים באותה הרגל.
3.אם הבנזונה נכנס מתחת למקרר או ברח דרך רשת הניקוז במקלחת, אבוד לך. לך תראה "הצילו! אני לא יודע לבשל" ותתפלל לימים טובים יותר.
4.בניגוד לנמלים או חומיינים, שאפשר לקטול עם עיתון, לג'וק יש מסה הרבה יותר רצינית. אם אתה מתעקש לרדוף אחריו עם עיתון, עדיף להשתמש באחד מהמוספים הכבדים של סוף השבוע או במגזין כרומו עבה.
5.שימוש בקרוקס עשוי להתגלות כטעות. הקרוקס גמיש ורך, ולא עושה רושם על המקק שצוחק עליך בזמן שהוא מבלה מתחת לנעל. לך על נעל צבאית.
√ √ √
בחזרה לג׳.ל.ט (ג'וק ללא טייס) שנחת בביתנו. ניסיון החיסול לא עלה יפה, ולכן שלפתי כל מיני תרסיסים מהמחסן וניסיתי לחנוק את החרא הקטן בחומרים ששמם הפרטי הוא K ושם המשפחה הוא מספר בין 1 ל־400. הבית הסריח כהוגן, והרגשתי שאני אולי מחסל משפחה של ג'וקים, אבל גם מרעיל את המשפחה שלי.
אשתי הוציאה מהמגירה של המטבח ערימת פלאיירים בגובה מטר, שכל מיני מדבירים תחבו לנו לתיבת הדואר בשנה האחרונה. הרשימה היתה ארוכה ומבלבלת, והשמות יצירתיים ומעלי חיוך: צ'יק־צ'ק ג׳וק, יתוש בראש, ג׳וקינג, המדביר המהיר, אמא'לה, תקתק את התיקן, תיקן בתיק־תק, ד"ר ג׳וק וד״ר עכבר.
חברת הדברה אלקטרונית הציעה לנו הרחקת תיקנים אולטראסונית באמצעות גלי קול אלקטרומגנטיים, שיגרמו לתיקנים לעזוב את הבית ולא לחזור לעולם. מדביר אורגני הציע הדברה על בסיס קליפות תפוז והדרים. שני הרעיונות נפסלו. אנחנו אוהבים תפוזים, וחששנו שההדברה תגרום לנו לשנוא אותם, ולגבי גלי הקול, אשתי חשבה שזה לא פייר כלפי השכנים. לא מספיק שהם סובלים מהג'וקים שלהם, עכשיו נבריח אליהם גם את שלנו?
בסוף בחרנו בחברה שחומרי ההדברה שלה הגיעו כנראה מהמאגרים הכימיים בסוריה. המדביר ביקש שניעלם מהבית ליומיים. בהתחלה עוד ניסינו לזרוק את עצמנו על כל מיני בני משפחה וחברים, אבל נענינו בתירוצים בסגנון "איזה קטע, בדיוק מרססים אצלנו".
בצר לנו הפכנו את המשבר לחופשה ונסענו לצימר בגליל. בלילה, לפני שהלכנו לישון, נכנס מבעד לחלון הפתוח מקק גלילי, נעמד בפינה וחייך עם המחושים. אני חושב שהוא זימזם את "לא לא לא תנצחו אותי", אבל אני לא בטוח. √
