דצמבר 2012 ודומה שהחברה הישראלית מעולם לא הייתה מפולגת יותר. בחלוקה גסה ניתן לזהות שתי קבוצות: אלה שהצטננו ואלה שעוד יצטננו. החורף רק התחיל אבל חוסר האמון והחשדנות בין שני המחנות, שובר שיאים. השבוע אחרי שעברתי ממחנה הבריאים למחנה המקוררים, החלטתי לזעוק את זעקת המצוננים. לא עזרו הפרופוליס, הסמבוק, הג'ינג'ר הויטמין C וכל המוצרים הטבעיים שלקחתי, חטפתי צינון באבו-אבואה. לא חום ולא שפעת, פשוט התקררות אסלית. מהצוואר ומטה אתה פופאי וכל מה שמעל קטסטרופה. הגרון מחרחר כמו רוד סטויארט, הראש חסום ושום מחשבה צלולה לא מצליחה לעבור דרכו. האף דולף כמו חומרים מישיבות ממשלה, העיניים דומעות בלי הפסקה וזה לא בגלל המצב.
לא ברור מאיפה זה נפל עלי. אני כבר מזמן לא ישן ערום בלילה (אשתי אומרת שזה לא מחמיא לי), לא רצתי בגשם (אני לא רץ גם בימים יפים) ולא יצאתי עם שיער רטוב מהמקלחת (אני יוצא בלי שיער בכלל). מאז שהתקררתי נאלצתי לבטל את רוב הפגישות. עם האף האדום והמוקיוני הזה אין שום סיכוי שאקבל הלוואה בבנק. ההתעטשויות הבלתי פוסקות מרחיקות ממך טיפוסים שהחשבת אותם לחברים . אנשים שומעים את קולי הסתום בטלפון ואומרים לי "ניפגש כשתהיה בריא". "אבל אני לא חולה!" אני אומר להם, "אני רק מצונן". אבל בשלב הזה הם כבר ניתקו. כשאתה מצונן אפילו המשפחה מתנערת ממך. בהתחלה אישתי ביקשה שאשתמש במגבת רק שלי.הסכמתי. אחר כך היא ביקשה שאתרחק מהבנות, שאגיע הביתה רק כשהן ישנות, ושאראה טלוויזיה בחדר העבודה ולא עם כולם בסלון. אחר כך היא רמזה לי שאלך לישון בסלון. אני בטוח שברגעים אלה היא והעורך דין שלה כבר דואגים להוציא לי צו הרחקה האוסר עלי להתקרב אל הבית.
הדבר המתסכל ביותר בהתקררות זה שאף אחד לא מאמין לך שאתה לא מרגיש טוב.
אתה מתקשר לעבודה:
– אני לא אגיע היום
– מה קרה?
– אני קצת חולה. אני מקורר מאוד….
– יש לך חום?
– אה.. לא ממש.
– אז מה הבעיה?
–
אמרו לי לשתות מיץ תפוזים. שתיתי תשע כוסות במטרה לתת מכה לגורמי הטרור. לצינון זה לא עזר אבל הבנות אמרו שיש בשירותים ריח של פרדס. מבחינת הבית, מצונן או לא אתה אמור להמשיך במטלות הרגילות. אם לא הלכת לעבודה, אתה כשיר להסעות , קניות וסידורים. בצר לך אתה מתחיל להגיד שרע לך. שאתה חולה ומנסה לסחוט רחמים בכוח. אתה מתהלך בבית בטריינינג הישן שלך שהיה מזמן צריך להיות בפח, גורר בכבדות את נעלי הבית ומקפיד לא לדחוף את כף הרגל עד הסוף. משום מה אנחנו חושבים שהקטע הזה עם הרגל מחוץ לנעל משדר מסכנות . אבל רק אנחנו חושבים ככה. ויש כמובן את הקטע עם נייר הטואלט. אתה מסתובב עם הגליל ביד, משאיר דפים משומשים בכל פינה בבית ,על יד המיטה,בתוך המיטה ובתוך האגרטל. המהדרין תוחבים ניירות גם בסדקים שבקירות סטייל הכותל המערבי . אתה דוחס ניירות משומשים לתוך הגליל ונדהם לגלות כמה מקום יש שם. אחרי יומיים של קינוחים נייר הטואלט מרגיש כמו נייר זכוכית, ואתה מחליט שזה הרגע להשקיע בטישיו משודרג עם אלוורה, מנטול, נענע ועוד כל מיני צמחים שלא ברור איך החדירו אותם לטישיו.
אחרי שגם אפך הסדוק והמשויף לא עשה רושם על המשפחה, ואישתך רומזת שאם היא במצבך לא היית שומע ממנה שום תלונה ,אתה עובר לנשק יום הדין – קפיצה להורים. אימא ואבא מבינים מיד שאתה חולה ומבקשים ממך לשכב לנוח. אתה שוכב בחדר בו גדלת, נהנה מתה ועוגת שמרים, על האש כבר נח סיר עם מרק עוף ואתה יודע שהגעת למנוחה והנחלה. חברים, רק כשאתה מצונן אתה מבין שלמרות כל השמועות והספינים, עדיין אימא יש רק אחת.
עיר בהפסקה
קבוצת הסטודנטים שעברה לגור בלוד הזמינה אותי השבוע לביקור. מדובר בכמאתיים צעירים שעברו לשם אחרי המחאה ההיא בקיץ ההוא והאמת שמגיע להם שאפו גדול. בעולם הציני שבו אנחנו חיים ,לקום בוקר אחד , לקחת את הפקלאות ולעבור ללוד זו הציונות האמיתית. כמו שאמר שם מישהו " לייבש ביצות כבר לא צריך אז באנו ללוד". הם גרים וחיים שם 'על אמת' ומתכוונים להפוך את המקום לבית שבו יגדלו את ילדיהם בבוא העת, וכדי שזה יקרה צריך להתגבר על לא מעט בעיות. נתחיל מזה שבלוד אין קולנוע ואפילו לא בית קפה אחד. בעוד שרמלה, העיר השכנה והמקובלת, נהנית מהערכה מסוימת, בגלל החומוס של חליל, האתרים ההיסטוריים וכי מוני מושונוב ו"מה קשור" גדלו בה, לוד האחות החורגת לא מעלה בך שום זכרון חיובי.היה לה פעם אד של ניחוח בינלאומי כשעוד קראו לה "שדה התעופה לוד" אבל אז החליטו לקרוא לה נמל תעופה בן גוריון או נתב"ג 2000, וגם טיפת הגלורי הקטנה הזו נעלמה ממנה.
תחשבו כמה זה משונה שבלב המדינה יש עיר שיורים בה ברחובות. נכון יש יריות גם בנתניה .אבל שם לפחות יש ים וצרפתים. בלוד המתנ"ס סגור ,היכל התרבות משווע לתוכן, ובפירסומים של קבלנים הבונים בעיר כתוב " פרוייקט מדהים עשר דקות מתל אביב". כשרודפים אחריך עם אקדח אתה עושה את המרחק הזה אפילו בחמש דקות.
הסטודנטים הראו לי היכן הם גרים, וסיפרו בהתלהבות על החום והאהבה שמפגינים כלפיהם התושבים. יש לעיר פוטנציאל, יש בה אנשים טובים ואפילו כמה אתרי תיירות מעניינים שצריך לקחת בידיים. חאן ובית בד עתיקים יפים ומוזנחים ,כנסייה חשובה לנוצרים לצד בית כנסת ומסגד . לשכונות הקשות באמת לא לקחו אותי. כנראה שאין ביטוח. גוייסתי כדי לחשוב איך להביא קצת תוכן תרבותי לסטודנטים ולעיר, אז אם בשבועות הקרובים אנדנד לכם " להגיע ללוד" תדעו במה דברים אמורים.
