איור של טל לזר
שבוע עבר, אבק הכוכבים התפזר, והגענו לשלב הסקת המסקנות. שוב לא הצלחנו להביא את האירוויזיון לישראל. ארבעים שנות פרנק נף מאחוריי, ואני עדיין לא יודע איך אני אמור להגיב לחדשות כאלה. להיות עצוב? להיות מודאג? להגיד "אנטישמים" ולהמשיך בחיי כאילו לא קרה כלום?
מצד אחד, אף אחד לא ממש סופר את התחרות הזאת. כבר ביום שלמחרת לא משמיעים ברדיו שום שיר, וגם הזמרים הם זיכרון מעומעם, שאת שמותיהם לא יוציאו ממך גם בהיפנוזה. הבנות שלי, למשל, לא יודעות בכלל מה זה אירוויזיון ולמה זה טוב. ניסיתי לשכנע אותן לראות, אבל אחרי חצי שיר הן קמו והודיעו שהרבה יותר מעניין לראות קרח נמס.
מצד שני, כנראה מסיבות נוסטלגיות, חלקנו עדיין יושבים בדריכות מול המסך ומצפים לשמוע את החדשות הטובות שאולי קרה נס וזכינו. אנחנו חולמים על חזרתה של הגאווה הלאומית לבנייני האומה בירושלים. נכון, יש לנו צבא חזק, אנחנו אומת סייבר, להייטק שלנו יש שם עולמי – אבל זה לא מספיק. בתוך תוכנו אנחנו כמהים להכרה בינלאומית בכישרון השירה הישראלי וביכולת שלנו לדפוק שואו מול כל אירופה. אנחנו מתגעגעים לימים שבהם היינו מדינה קטנה שהעולם אהב לחבק, חשב שאנחנו אחלה ושלח לנו מטוסים וצוללות.
חלקנו עדיין יושבים בדריכות מול המסך ומצפים לשמוע את החדשות הטובות שאולי קרה נס וזכינו, והגאווה הלאומית תחזור לבנייני האומה
√ √ √
שועלי אירוויזיונים ותיקים בטח זוכרים את השנים הראשונות, כשהשירים ששלחנו יישרו קו עם המוסיקה הפופולרית בארץ. ב־1973 שלחנו את אילנית, הזמרת הכי יפה, הכי מוכשרת והכי בלונדינית שהיתה בסביבה, עם השיר הנהדר "אי שם". אחריה ייצאנו לעולם את כוורת עם "נתתי לה חיי". החבר'ה הופיעו באפודות צבעוניות שקנו ביפו, אנחנו צחקנו מאוד, והאירופאים הצנונים קצת פחות.
אפילו את שלמה ארצי העלינו על מטוס. הוא היה חייל משוחרר של להקת חיל הים, שעשה את צעדיו הראשונים בעולם הפופ. הוא שר עבורנו את "את ואני" המלבב.
בזמן התחרות הרחובות היו תמיד ריקים. העם, ללא הבדל דת, גזע ומין, היה מרותק לטלוויזיה. זה היה הערב היחיד שבו הרגשת שיש תמורה לאגרה, ושהכסף הולך למטרה ראויה. בכל בניין היה שכן אחד עם טלוויזיה צבעונית, ואליו התחנפו כל הדיירים. גם אצלנו היה אחד כזה, ואבא שלי הבטיח לפנות לו את החניה השווה מתחת לבניין אם הוא ייתן לנו, המשפחה העממית עם טלוויזיית השחור־לבן, לראות את ג'ינגיס חאן בצבע.
ההזדהות עם הנציג שלנו היתה טוטאלית. המחלוקות נותרו בחוץ. שמאל וימין, דתיים וחילונים, צמחוניים ובשריים – לערב אחד היינו עם אחד עם שיר אחד. כשהמשלחת הישראלית זייפה והנקודות סירבו להגיע, היה אפשר לשמוע את אנחות האכזבה מכל חלון. היו כאלה ששקלו לעזוב את הארץ, היו שתבעו ועדות חקירה. אבל כשזכינו, אנשים קפצו בצעד תימני לבריכת כיכר מלכי ישראל, ויזהר כהן היה נערץ לא פחות מהחיילים שהחזירו את החטופים מאנטבה.
כשהבנו שהתחרות הזאת יכולה לייצר קריירה בינלאומית עתירת מרשרשים, כמו שקרה ללהקת אבבא, לדוגמה, התחלנו להתייחס לאירוויזיון כמו לסטארט אפ. חיפשנו פורמולה מנצחת, פשוטה, קליטה ואוניברסלית, שתכה את האירופאים בתדהמה ותביא לנו את כל הקופה עם מינימום נזקים.
המצאנו את הקדם־אירוויזיון, וקיווינו שבעזרת חוכמת ההמונים נצליח להגיע לבחירה המיטבית. ניסינו לייצר נוסחה שתעבוד לנו בכל שנה, שהורכבה משלושה מרכיבים בסיסיים:
1. להקת רקדנים. לא ברור אם זה הגביר את הסיכויים או שזה היה סתם תירוץ לקחת כמה שיותר חבר'ה לטיול בחו"ל, אבל מאז "אבניבי", ישראל הקפידה לשלוח לאירוויזיון רקדנים צעירים, עליזים וחטובים, שיפזזו ברקע. הפריים היה שמח וצבעוני, ואירופה היתה בטוחה שבין מלחמה למלחמה אנחנו רוקדים פה הורה כמו משוגעים.
2. מילה קליטה ובינלאומית. אחרי שורת הדחות העריכו ברשות השידור שהעברית היא הבעיה המרכזית. מה באמת הסיכוי שהבלגים ייתנו 12 נקודות לשיר מלא ח' כמו "הולכת ממך אחי, אחרי החיוכים ששכחת לשלוח לאחותך" – או שיר עמוס באות ע׳, כמו "אם ננעלו דלתי נדיבים, דלתי מרום לא ננעלו".
בקדם־אירוויזיון (שם סקסי לתוכנית טלוויזיה) החלו להופיע שירים עם שמות כמו לועזיים, מסוג "מלודי", "רומנטיקה", "דומינו" ו"אמן". אף אחד מהם לא ממש הצליח. דווקא "הלוואי", שהוביל את בועז שרעבי למקום האחרון בקדם עם נקודה אחת, הפך לאחד השירים האהובים בארץ ולנכס צאן ברזל. לך תדע, אולי אם היו קוראים לו "Let It Be" הוא גם היה כובש את העולם.
השלב האחרון באבולוציה היה השנה עם "Golden Boy". לא רק השם באנגלית, גם השיר עצמו באנגלית. אם אליעזר בן־יהודה היה חי, הוא היה מת.
3. זמר אקזוטי. אחרי יזהר כהן נפל האסימון ברשות השידור: זמרים ממוצא תימני עושים את העבודה אפילו אם המילים הן בשפת הב', שפת סתרים עתיקה שנעלמה מהעולם, וחוץ מכמה זקנים אף אחד לא הבין אותה. הגל התימני המשיך עם גלי עטרי ועפרה חזה, ואז התייבש לנו המלאווח ונכנסנו לעונת יובש אירוויזיונית.
מה לא ניסינו? שלחנו את אבי טולדנו ואת הכל עובר חביבי ואפילו את שרה'לה שרון. ניסינו צמדים כמו גילי וגלית, מוטי ושרי, דטנר וקושניר, אבל כלום לא עזר. אבל כשהתחרות הסתמנה כאהובה במיוחד על גייז, שלחנו את נשק יום הדין – דנה אינטרנשיונל. גם גאוות הקהילה, גם מהמוצא הנכון, גם מילים אוניברסליות בחרוזים – דיווה, אימפריה, היסטריה… והשאר היסטוריה.
מאז זרמו הרבה מים בוולגה, בריה"מ התפרקה, יוגוסלביה התפצלה לאינספור חלקים, ומדינות חדשות נכנסו לתחרות. אירופה של ילדותנו כבר לא קיימת, ואפילו אוסטריה – ערש המוסיקה הקלאסית, המדינה שהביאה לעולם את מוצארט – ניצחה בשנה שעברה כששלחה בחורה עם זקן. העולם משתנה לנגד עינינו: האסטונים התחפשו לבריטים, השבדים לאמריקנים, והמקדונים רוקדים היפ הופ.
אם חפצי דוז פואה אנו, בשנה הבאה נצטרך להיות יצירתיים במיוחד. בחור דתי ממוצא תימני שירד לברלין ונהיה אשכנזי שהפך לטרנסג'נדר ששר בגרמנית יכול להיות התחלה טובה. √
