באחד הלילות השבוע הלכתי לישון, כמו שאני עושה תמיד בסוף כל יום, עייף ומרוצה מעצמי בלי שום סיבה מוצדקת. דווקא היה לי יום טוב. הספקתי הרבה, והרגשתי שעשיתי רבות למעני ולמען הקהילה. נרדמתי די מהר וישנתי כמו טטלה עד שכאב חד פילח לי את החזה. זה נתקע לי כמו גרפס של תינוק הממאן להשתחרר.חשבתי להתקשר לאימא שלי שתשים אותי על הכתף ותדפוק לי על הגב, אבל אני כבר לא שוקל כמו פעם ואימא שלי ישנה בשעות כאלה.
ניסיתי לזוז, להרים את הרגליים, להסתובב, לנסות לאלץ את הכאב לצאת טבעי מאחד מיציאות החירום שיש בגוף, אבל כלום. התקשיתי לנשום, פתאום גם נהיה לי חם ואגלי זיעה בצבצו ממצחי העגלגל. 'תירגע' אמרתי לעצמי. 'זה בטוח לא התקף לב'. הרי ידוע שהתקף לב מגיע בדרך כלל עם כאב ביד שמאל . ואכן מיד חשתי בכאבים ביד שמאל. מרגע לרגע זה נראה פחות טוב.
מי צריך את זה עכשיו חשבתי. יש לי מחר ים של סידורים, פגישות והתחייבויות. ממש לא מתאים עכשיו כל הטררם הזה. אמבולנס ,תל השומר , צנתור, ניתוח לב פתוח, אוכל של בית חולים, וכל האנשים האלה שיבואו לבקר, יביאו פרחים בלי ואזה ויתקעו לי אותם בבקבוק קולה ריק. אין לי כוח לזה. ניסיתי להבין למה זה מגיע דווקא עכשיו? נכון, יש את הסיפור הזה עם אירן, המצב כלכלי לא ברור, משפחת רבין לא תגיע לעצרת.. אבל מכאן ועד התקף לב הדרך ארוכה. מצד שני, הלחץ הזה בחזה לא הפסיק.
נזכרתי בכל הסיפורים של החבר הזה והחבר ההוא שנאמו לי "מזל שאישתי צלצלה לאמבולנס אחרת הייתי כבר מזמן מת". הסתכלתי על אשתי הישנה. המחשבה להעיר אותה ולנהל דיון מנומק אם להזמין אמבולנס כן או לא, העבירה בי צמרמורת. היא עובדת קשה. בחוץ, בבית עם הילדים, שש שעות השינה בלילה זה זמן האיכות היחיד שלה עם עצמה. אז למה להעיר? במקרה הגרוע היא תמצא אותי מת בבוקר. עדיף להתחפף מהעולם ככה. במיטה מכורבל בשמיכה עם אישתי לצדי, מאשר לקפוא על האוורסט בניסיון להניף דגל ישראל עם לוגו של סלטי מיקי על המעיל.
הבטתי לתקרה..יותר מדי יתושים מתים. הגיע הזמן לסייד אותה. חיי התחילו לחלוף מול עיניי כמו סרט. סרט הודי כזה עם הרבה שירים והמון רקדנים שמקבלים מעט כסף. סרט לא משהו, עדיף לחכות ל DVD . ילדות עליזה , נגב,שוקולד "השחר", צופים, טיול לכרמל, תיכון, צבא. כמה נערות שאהבתי ומעט שאהבו אותי בחזרה.
פתאום אני רואה את האור הזה שתמיד מדברים עליו. אור לבן שמגיח ממסדרון ארוך וחשוך. התחלתי ללכת לעברו וככל שהתקרבתי הוא התחזק. זה היה האור בשירותים. שוב מישהו לא כיבה. כמה עלוב. הכל עובר לי בראש. בנקים, נכסים, חובות,איך אישתי תסתדר בלעדי? היא לא יודעת איפה תיבת הדואר שלנו. האם היא תתחתן שוב? משולם ריקליס כבר תפוס ואני לא בטוח שהוא יוכל לרוץ אחרי האופניים של הקטנה. מעניין אם תיסלם ישירו בלוויה? זה עשוי להיות קצת רועש. המחשבה על ההפקה המסובכת של הלהקה בלוויה שלי, מתישה ומרדימה אותי. זהו אני לא מת.
קמתי בבוקר עם חיוך גדול. אני חי ואוהב את החיים! זה היה סימן מלמעלה. כלום לא ירגיז אותי ואני לוקח את החיים בקלילות כי הם יכולים להסתיים ברגע.
בפקק במסובים האופטימיות מסתיימת. ברדיו מדברים על שביתת הרופאים, התקפה על אירן,הכלכלה ביוון ,ומצב החינוך בישראל. עמית מהבנק מצלצלת על המינוס וחותך אותי סובארו שבדיוק גמר לרוקן את תכולת המאפרה על הכביש. אוף… הלחץ בחזה חזר.
בלי לחץ
נכנסתי בבוקר למונית. הנהג הסביר לי שהתקיפה באירן חיונית ביותר ." תבין, תוך שנתיים יש להם פצצה גרעינית והלך עלינו פה" הרגעתי אותו בקור רוח ואמרתי לו שזה דיון שצריך שיעשה בקבינט או במטבחון של ברק או בממ"ד של ביבי. במקביל צלצלתי למועצה המקומית ואמרתי להם שחדר הביטחון בסמטה שלנו נעול ואין לאף אחד מפתח . אבל זה לא בגלל שאני בלחץ או משהו כזה אלא כי אני חושב להפעיל שם חוג מקרמה לילדי השכונה. כשירדתי מהמונית פגשתי ידיד שלי שהיה פעם רב סרן בצה"ל ואחראי על כל השין גימלים בקריה. הוא מיד תקף אותי ואמר שהוא לא מבין את כל הדיבורים האלה בתקשורת על המתקפה על אירן. 'אתה וכל החברים שלך השמאלנים חושבים שכל דבר זה נושא לדיון ציבורי . סמוך על בוגי ברק וליברמן. הם יודע מה שהם מדברים' אמרתי לו שאני סומך על מקבלי ההחלטות רק אני מעט מודאג כי ליברמן בן אדם לא רגוע והקטע של הכסא עם השגריר הטורקי קצת הלחיץ אותי .חוץ מזה הוא צודק במאה אחוז ומחקתי את האפליקציה השמאלנית של גלי צה"ל מהאייפון. אשתי התקשרה ושאלה אם הזמנתי ערכות מגן. "תגיד אתה נורמלי? צה"ל עומד לתקוף באירן, האיראנים יגיבו בטילים, החזבאללה יצטרף מלבנון, החמאס מעזה, הולך להיות פה גיהינום של טילים ואתה אפילו לא לקחת את הילדה לחוג להגנה עצמית".
הבנתי שאין הרבה זמן לבזבז וקניתי לי מיד מנה פלאפל. מי יודע כמה זמן עוד יהיה פלאפל בארץ. הרי ברור שדוכני פלאפל יופגזו ראשונים וזה רק עניין של זמן עד שכולנו נעמוד בתור לקבל תלושי מזון והקצבה לאורז.בעל הפלאפל בחור רציני שמבין בחומוס אמר לי תוך כדי הקפצת כדורים לתקרה ומשם לפיתה ש"אסור לצאת למתקפה באירן בלי גיבוי אמריקאי.זה יגרור אותנו למלחמה אזורית" "אבל אתה לא חושב שזו צריכה להיות החלטה של הקבינט"? אמרתי לו בפה מלא בעוד הטחינה מטפטפת לי על המכנסיים. הוא כבר לא הקשיב לי. הוא היה עסוק להסביר לגברת אחת שאחרי שנפציץ את אירן מחיר הנפט יעלה וכתוצאה מכך גם הפלאפל יתייקר.
בערב סביב שולחן האוכל הבנות רבו בחדר של מי כולנו נתכנס כשתהיה אזעקה. חייכתי ברוגע ואמרתי שהכל יהיה בסדר וזה לא הזמן להיכנס לפאניקה. ידעתי גם למה. חיפשתי באייפון את המספר של החבר ההוא מירושלים. הרי לשם לא יגיעו טילים. סידרתי לו פעם כרטיס להופעה, הוא חייב לי. מתברר שבגלל ההתחרדות של העיר החבר הזה מכר את הדירה ועזב לתל אביב…
או.קיי. אולי בכל זאת זה הזמן להיכנס קצת לפאניקה. קטנה כזאת, חמודה. פאניקונת.
