לך תחפש טליק לזר
פורים מגיע, ונותרנו בבית רק עם מתחפשת אחת. לאורך השנים העניין הזה היה, תודה לאל, באחריות הגברת הראשונה. למעט קניית חומרי גלם, הובלות וחיתוך קלקר לתחפושת של דוכן פופקורן, אף פעם לא התבקשתי להיות ממש מעורב.
ועדיין, העניין לא פשוט. אב לבנות הוא פוזיציה בעייתית בפורים. מה צופן העתיד לבת שמתעקשת להתחפש לרבנית קוק, ולחלופין, שיוצאת מהבית בלבוש מינימלי, כאילו ניקי מינאז' או קים קרדשיאן הן דמויות מהמגילה (למרות שאפשר לדמיין את אסתר עושה טוורקינג לאחשוורוש)?
פורים הוא אירוע פסיכולוגי טעון. לכל העמים יש חגי מסיכות, אבל העם היהודי, כמו ברוב החגים, חוגג בעיקר את זה שדפקנו את הגויים, ובמקרה של פורים, איך תלינו כמה פרסים עם שמות מצחיקים, ומהאוזניים שלהם עשינו ממולאים.
משיחה שערכתי עם ידידי, הפסיכיאטר צחי בן ציון, הבנתי שאנשים מתחפשים לאחת מהשתיים: או למשהו המנוגד לאופיים באופן קיצוני, או למשהו שדווקא מחזק את הקיים. "אני לא החננה שחשבתם שאני", יאמר מנהל החשבונות במשרד כשהוא מחופש לערפד רצחני ("אבל אתה תמיד שותה לנו את הדם", יענו העובדים בלב). ולחלופין: "חשבתם שאני מופקרת שמתלבשת חשוף? עוד לא ראיתם כלום, כי בפורים אני אגיע לעמדה שלי בארומה לבושה רק באוזניים של ארנב".
עולם ההתחפשות ידע עליות ומורדות. כשאני הייתי ילד, אי שם בשנות השישים, לא יכולת לקנות שום תחפושת בשום חנות. אם ההורים לא תפרו לך בעצמם תחפושת של ליצן עם כפתורים עגולים, נאלצת להסתפק בכובע ליצן מקרטון, נוצות של אינדיאני שנתלשו מהתרנגולת בחצר, רעשן מגביע לבן וחרצני זיתים, ואקדח קפצונים של קאובוי. הנושאים היו תמימים – שוטר, נסיכה, ליצן, מלכת אסתר או חייל (תחפושת שמבצעת השנה קאמבק בדמות אלאור אזריה).
היום יש חנויות תחפושות בכל פינה, ואפשר גם להזמין באינטרנט מסין. התחפושת משם אמנם תעלה לך גרושים, אבל אם הילד חובב קפצונים, ייתכן שתמצא את עצמך מתחפש ללוחם אש גם בלי שהתכוונת.
ההורים המשקיענים עושים לכולנו את החיים קשים. הם יגרמו לתחפושת הסינדרלה הנחמדה של הילדה שלך להיראות כאילו התחפשה לאחיות הרעות או ללכלוכית. בכל כיתה יש גם את האמא המרגיזה שהזמינה תחפושת לילד כבר באוגוסט, ״כי אני לא משאירה כלום לרגע האחרון״. ואנחנו, הלא מאורגנים במסווה של ספונטניים, צריכים לסמוך על היצירתיות שלנו ולארגן משהו ממה שיש בבית ברגע האחרון.
כבר שנים שאני מנסה להסביר לבנות שהכי טוב זה להכין תחפושות מההיצע הביתי. בזמנו ניסיתי לשכנע אחת מהן להתחפש לחנות דיסקים, תחפושת מגניבה לאללה, שבעיקר היתה מאפשרת לי להיפטר ממאות דיסקים שאין לי איפה לדחוף. בפעם האחרונה שההצעה הועלתה, הילדה שאלה אם חנות דיסקים זה משהו שקושרים לגב, ואחרי שהסברתי לה שכן, היא הציעה להתחפש במקום זה לדיסק און קי או לשירות סטרימינג.
בדור האינסטגרם, תמונת התחפושת והתפוצה שלה ברחבי הרשתות חשובות יותר מאשר המפגש בבית הספר. אפשר להתחפש בבית מול המצלמה, לעשות שפתי ברווז, להעלות ולסגור עניין. מצד שני, החג שפעם נמשך יום־יומיים מתפרס עכשיו על פני שבוע שלם, מה שמאלץ את ההורים להכין כמה תחפושות ולעבוד בזה כמו מחלקת ההלבשה בהבימה.
אני תמיד מלא הערצה לחבר'ה ב"ארץ נהדרת", שבעבודתם היומיומית צריכים לשבת בכל שבוע שעות ארוכות לאיפור, פאות והלבשה, רק כדי להיראות בסוף כמו דוד ביטן. אבל מי מאיתנו לא מתחפש בכל יום וגם משקיע בזה זמן וכסף?
כולנו מתחפשים, לא רק בפורים, וחלקנו אפילו נראים כמו ליצנים. נשים יוצאות מהבית עם מסיכת איפור כדי להיראות חלקות יותר, אנשי עסקים לובשים חליפות ועניבות כדי להיראות מכובדים יותר, חלקם אפילו משחירים זקן וזורקים פאה על הקרחת. אז נכון שהם לא מחופשים לשום חיה, אבל יש להם אחת על הראש.
הפייסבוק הוא מסיבת תחפושות בלתי פוסקת, שבה כולם מתחזים לאינטליגנטים, שנונים ויפים יותר. השופטים ועורכי הדין עוטים על עצמם בכל יום גלימת רמפול, גם אם הרגע הם רבו עם השומר בחניון שלובש גופיית סבא. גם רופאים לובשים את החלוק הלבן ומקפידים לזרוק עליהם ברישול סטתוסקופ, כדי שאף אחד לא יחשוב חלילה בטעות שהם סניטרים.
מגישי החדשות מתאפרים, מחליקים שיער ומתלבשים כל כך יפה, שכשאתה רואה אותם במציאות, אתה לא מבין מי זה החורני שיצא עם קרוקס ומכנסיים קצרים מהאולפן, מה זה כל הקמטים האלו, ואיך הוא הסתיר עד היום את התחת הענק שנראה כמו אגס שיצא משליטה.
מסיבות פורים הן מקום נפלא לשחרור מוחלט. לגיטימי להשתכר ולהשתטות בהן, ואפילו הדת שלנו מרשה ביום הזה להתחרע עד דלא ידע.
אני תמיד משתוקק להיות מוזמן למסיבות של האנשים המהוגנים ביותר, כדי לראות איך הם נראים כשהם משתחררים קצת. מה לא הייתי נותן כדי להיות מוזמן למסיבת פורים בבית המשפט העליון, לראות את כבוד השופטת מרים נאור מבוסמת קלות מחופשת לפרפר, את השופט סלים ג'ובראן דוהר על סוס דמיוני ויורה באקדח קפצונים כשהוא מחופש ליורם שפטל, או את אליקים רובינשטיין רוקד למבדה בתחפושת של יאסר ערפאת עם וויסקי וסיגריה ביד.
ועדיין, לכולנו יש גבולות גם בפורים. את לא רוצה להגיע לחדר לידה כשהרופא המיילד מקבל את פני העולל החמוד עם מסיכה של פרדי קרוגר. ספק אם יהיה לך נעים לשמוע מרופא המשפחה שלחץ הדם שלך עלה כשעל ראשו כובע של ליצן או מוצץ ענקי בפה. ועם כל הכבוד לרוח החג, הייתי מוותר גם על המחנכת של הילדה כשהיא רוקדת טראנס, מחופשת לנועה קירל או לנפתלי בנט.
לא הכל שלילי. פורים מייצר גם הזדמנויות עסקיות. עבור שודדי הבנקים, למשל, זה יום עבודה מומלץ במיוחד. הם בהחלט יכולים להרוויח כמה דקות טובות עד שבבנק יבינו שהטיפוסים שנכנסו לא התחפשו כדי לזכות בעדלאידע. אפשר להערים על המאבטח העייף באמצעות מישהו שיתחפש למאבטח ויציע למקורי לצאת להפסקה, ואז להביא שוטר מחופש (השוטרים האמיתיים בטח יבלו באותו זמן במסיבה, מחופשים לשודדי בנק), כדי שירגיע את כולם ויאפשר לשודדים להימלט. צריך רק לקוות שהפקידה, שהיתה מחופשת לילדה, לא מילאה את התיק בשטרות של מונופול. √
