ילדות עשוקה עם אב שאינו מבשל – טליק לזר
טרפת תוכניות הבישול לא פסחה על משפחתנו. כמו כל עם ישראל, גם אנחנו בוכים מדי שבוע מול סיפור קורע לב על ילדות קשה בצל מיץ עגבניות וצנובר, אם כי אני חושד שאצלנו הדמעות נובעות דווקא מסיפורן קורע הלב של בנות הבית על ילדות בצל אב שמתקשה בהכנת חביתה.
לא צריך להתפלא שיותר ויותר ישראלים מבשלים. הרי יש לנו את כל מה שצריך כדי להצטיין במטבח – אופי יצירתי, מצבורי גז גדולים וסכינים חדות בכל פינה. הקטנה שלנו צופה באדיקות בתוכניות אפייה ועסוקה כבר שנתיים בהכנת עוגות ועוגיות, דבר שהוא לכשעצמו חינני, יצירתי וחינוכי, אם כי אני פחות נלהב מתפקיד הסו־שף הרביעי שלה, שמופקד על רחיצת כיור ממולא בכלים בזמן שהיא עסוקה בהכנת פוטיפור ממולא בריבת חלב.
הזמנים משתנים. כשאני הייתי בגילה חלמתי על פגישה עם דני סנדרסון או אריק איינשטיין. היא תתעלף כנראה אם תפגוש את מיקי שמו. צלילי המוסיקה התחלפו בצלילי המוסקה. השפים, מצידם, מתפקדים היום כאלילי פופ. חלקם אף סיגלו לעצמם, כיאה למעמד החדש, אורח חיים של סקס, סמים ובצלצלי שאלוט.
אני מודה שעל חלק מאיתנו, הגברים, נוכחות השפים הכוכבים קצת מאיימת. מדובר באנשים שהם גם יפים וגם אופים, גם מבשלים וגם עם עגילים. הם מככבים במדורי הרכילות, כל ביצה עלומה שהם מצלמים באינסטגרם זוכה לעשרות אלפי לייקים, הם נראים קוּל עם החלוק הלבן שנסגר עד למעלה והקעקועים, ויכולים להתפייט על סביח פשוט במילים שפעם היו שמורות למשוררים. איזה סיכוי יש לגבר כמוני, שהפרנץ׳ טוסט שהוא מכין עלול לגרום לתקרית דיפלומטית עם ממשלת צרפת?
√ √ √
באחד המפגשים החברתיים שלנו נסבה השיחה על חיי הזוהר של אבירי הסופלה העגול. מישהו סיפר על הביקור שלו במסעדה עם שלושה מזלגות מישלן, אחרי שעשה את ההזמנה לפני יותר משנתיים. חשבתי לזרוק בדיחה תפלה על כך שמישלן היא בכלל חברת צמיגים ומזלג עשוי לגרום לפנצ׳ר, אבל אז הבחנתי ששאר הנוכחים התרשמו מההתמדה ומהנחישות כאילו מדובר בצניחה במיתלה.
משם התגלגלה השיחה לאיזה כיף היה לערוך ערב בישול באחד הבתים ולהזמין את אחד השפים המובילים, שילמד אותנו קצת מסודות המטבח וגם יאכיל אותנו כמו שצריך. התחילה מהומת אלוהים, כשכל אחד מהנוכחים זורק שם של סלב מטבחים אחר. דנית אמרה ששגב מהמם, דלית אמרה שחיים הכי מתוק, מירב זרקה שכשיונתן זורק עלי נענע וגפרורי קולרבי על סלט ים־תיכוני היא קרובה לעילפון.
גברת אחת, שאני לא ממש מכיר, האדימה כמו עגבנייה מרוב מאמץ והתלהבות ואמרה שרק אייל יביא שינוי. היא סיפרה שראתה אותו פעם מחבק בלי חולצה נתח אנטרקוט לפני שהכניס אותו לתנור, ונשמע שהיא קצת מקנאת באנטרקוט.
הגברים שתקו, מבוישים. ניסיתי להציל את המצב ואמרתי שבמקום להזמין שף מהטלוויזיה, אני יכול להביא חומוס מאבו חסן, שזה הכי טעים, ובכסף שנחסוך כל זוג יוכל לקנות לעצמו מטבח חדש. אבל דבריי התקבלו בהתעלמות.
הוקמה ועדה מארגנת, שבחרה שף בשם רונן (שם אפוי), ש"הוא לא סתם שף, הוא אמן״ ומנצח על מסעדה "מאוד מאוד נחשבת" ויש לו תוכנית מצליחה באחד הערוצים. בתמורה לסכום המופרז שהובטח לו, המאסטרו צייד אותנו ברשימת מטלות ומצרכים שעלינו לרכוש, ואז התגלה גודל הברוך.
שלמה דרש שהירקות יגיעו מחווה אורגנית מיוחדת בלב עמק יזרעאל וייקנו ביום האירוע, "לא דקה אחת לפני. אם זה לא טרי, אני לא נוגע". הוא גם דרש אורז מסוג ווהני (מה זה?), סלרי "שאפשר להריח ממנו את האדמה", ארטישוק ירושלמי, נתחי שפונדרה מאזור רעננה, דגי פורל מהבניאס ועוף שלם ״שלא היה סגור בלול אלא התרוצץ על דשא״ מחבר שלו במושב בנגב.
"שלא תחשבו אפילו לנסות לעבוד עלי ולקנות משהו בסופר", הוא איים. "אם זה מהסופר, שהקופאית מהסופר תבשל לכם״.
חשבתי שבזה הסתיימו המטלות והנסיעות ברחבי הארץ לקראת האירוע, אלא שבשבת אשתי העירה אותי בשש בבוקר ואמרה שאנחנו חייבים לעבוד על הקרוקומבוש. חשבתי שמדובר בשריר באזור הטבור, אבל היא הסבירה שמדובר בקינוח מושקע, שאיתו היא תגנוב את ההצגה משאר הזוגות בערב הבישולים הקרוב. בהמשך השבוע הלכנו למורה פרטי, שעבד איתנו על שרירי האפייה והקירמול.
כשהיום הגדול הגיע, התכנסנו כולנו, חרוצים ורעבים, בבית היפה של "פני עגבנייה" ביישוב הר אדר שבדרך לירושלים. שלמה חילק מטלות, ולמרות שדאגתי לפזר באוויר מילים שלמדתי, למשל "פויקה" ו"פטריות שיטאקי", הוא נעץ בי מבט זועף ושלח אותי למשימות כמו זריקת זבל וחיתוך בצל, מה שגרם לעיניי לדמוע כמו זמר ששיריו לא מושמעים בגלגלצ. אשתי, לעומת זאת, נראתה מאושרת ולחשה לי שלא אדאג, ברגע שיטעמו מהקרוקומבוש שלה נהפוך למלכי האירוע.
√ √ √
הריחות מסביב היו משכרים, הייתי רעב כמו כלב, אבל שלמה החזיק אותנו קצר ולא איפשר שום נשנוש עד שהכל יהיה מוכן. הוא הסביר לסובבים כמה חשוב "לצלחֵת", פעולה שמבחינתי כללה הטחת צלחת בראשו של הנודניק.
בשלב מסוים שלח אותי הצורר בגשם להביא בזיליקום וצנובר מאבו גוש הסמוכה. ירדתי לכביש, נסעתי עם וישרים מתנועעים מצד לצד, ולפתע, באופן פלאי, המכונית נעצרה מעצמה ליד אחת החומוסיות המקומיות. לפני שהספקתי להגיד מילה כבר מצאתי את עצמי ליד שולחן עמוס בסלטים. תקעתי משאושה עם גרגירים, שתי פיתות וסודה בעשר דקות, קניתי את הבזיליקום וחזרתי לסדנת היזע של שלמה כאילו כלום.
האוכל בדיוק הוגש לשולחן. הכל נראה נהדר, אבל הרגשתי שאני לא מסוגל להכניס עוד גרגיר לפה. מתוך אי נעימות עוד טעמתי כמה מנות, אבל כשהגיע הקרוקומבוש המפואר של אשתי כבר עמדתי להתעלף.
היא הגישה לי חתיכה נדיבה, אבל סירבתי להכניס אותה לפה, דבר שאינו אופייני לי. ניסיתי לגמגם משהו על דיאטה, אבל היא קלטה שמשהו לא בסדר ושאלה למה יש ממני ריח של סחוג. כבר דמיינתי את עצמי חוזר הביתה בטרמפ עם שף שלמה.
בנסיעה חזרה אני והיא לא החלפנו מילה. היא נעצה בי מבטים מאשימים, ואני ניסיתי להתרכז בכביש. הדממה הופרה רק כשהיא זרקה לחלל האוויר את המשפט: "כנס לאבו גוש, האספרגוס של ציפי לא דיגדג לי את קצה הבטן".
מייד חזר לי התיאבון. סיימנו את הערב מעל שתי צלחות מסבחה, מחליפים בינינו מבטים אוהבים ורוטב שום. √
