מנגינת הנדודים
השבוע אחרוג ממנהגי ואכתוב על חבר שהלך לעולמו. משונה להספיד חבר שצעיר ממני בכמה שנים, ואני מתוודה שמאיר ואני לא היינו בקשר קרוב בשנים האחרונות, אבל היה לנו קשר טוב. אהבתי אותו, ואני יודע שזה היה הדדי.
הרבה מילים נכתבו על האמן והיוצר המוכשר שהיה, ועל היותו זמר יוצא דופן. אני, ברשותכם, אספר על הקשר האישי ועל כמה אנקדוטות משותפות.
פגשתי אותו בראשית דרכו המקצועית. הוא היה זמר מתחיל, אני חבר להקה לשעבר, ושנינו ילידי באר שבע, אוהבי הומור ודאחקות. השירים הראשונים שלו, ״אביתר״ ו״כשהיום עולה״, סיקרנו אותי מאוד, ונמשכתי אל הקול המיוחד שלו. עבדתי אז בחברת הד ארצי וניסיתי בכל דרך להביא אותו להיות אמן בחברה, אבל זה לא הצליח.
למרות שהקליט בחברה מתחרה, עקבתי אחרי ההקלטות שלו. בכל פעם שהוציא תקליט חדש, היה בא אלי הביתה בסודי סודות כדי לדון באלבום, לבחור שירים ולשמוע עוד דעה. הוא היה מצחיק מאוד, עם יכולת חיקוי מופלאה, אבל גם מופנם ומיוסר. רצה שישמעו את שיריו ויעזבו אותו בשקט. לא שיחק את המשחק, לא השתתף במסיבות ובהשקות ולא הופיע במדורי הרכילות.
ב־1985 ליהק אותנו אבי נשר כשחקנים בסרט ״שוברים״, שהיה סרט על עשיית סרט. מאיר לוהק לתפקיד עוזר הפקה, או משהו בסגנון, ואני לתפקיד הבוס שלו, עוזר מפיק מרושע של אייל גפן. זה היה סרט עטור כוכבים, שכלל את מאיר סויסה, יזהר אשדות, אריק סיני, סי היימן, נתן דטנר, אלונה קמחי, גלי עטרי, דודו דותן ועוד רבים וטובים. אני לא זוכר הרבה מהסרט, אבל אפשר לומר בכנות שאבי ביים טובים ממנו לפני ואחרי.
במסגרת תפקידי כמניאק (רק בסרט), אחד שמתעלל במאיר כל הזמן בצ׳פחות ובסטירות, נתבקשתי באחת הסצנות גם לבעוט לו בישבן. כנראה שבאותה תקופה חשבתי שעוד ייצא ממני שחקן קולנוע, אז אחרי כמה טייקים מאיר הסתובב אלי ואמר לי: ״יאיר, עשה טובה, נכנסת יותר מדי לתפקיד. יותר חלש עם הבעיטה…״
אחת הסצנות המרכזיות בתסריט היתה כשמאיר, הלוזר המוקף בכוכבים ובזמרים מבולבלים, שאף אחד לא מצפה ממנו לכלום, לוקח גיטרה ומתחיל לשיר באיזה חדר מעופש. החברים מסביב מתלהבים מהכוכב הנולד ומתחילים לשיר איתו ולרקוד כמו משוגעים.
יזהר אשדות, שהיה ממונה על פסקול הסרט, ביקש ממני לכתוב את המילים למנגינה שמאיר הלחין. אני, בעצלנותי ובדחיינותי הידועה, לא עשיתי כלום.
לילה אחד, אחרי יום צילומים ארוך במיוחד, חזרתי הביתה והתכוונתי ללכת לישון. ואז צילצל הטלפון, ועל הקו היה יזהר, שהתעניין מה עם המילים, ״כי הלילה אנחנו מקליטים את מאיר שר, עושים מיקס, ובבוקר מצלמים את הסצנה שלו״.
התחננתי על נפשי, כרגיל, אבל זה לא עזר. מאיר השמיע לי את המנגינה בטלפון, ואני, בשכיבה במיטה, ניסיתי לחרוז חרוזים למנגינה, כשאני מדמיין לי בראש את הדמות מהסרט, ואיך הוא שר על כמה החיים שלו קשים.
כנראה הייתי מאוד עייף, כי המשפט הראשון שיצא לי היה ״מה אני, אני רק בן אדם״. כל כמה משפטים הקראתי למאיר את המילים, והוא נכנס לאולפן ושר אותן. כשחזר לטלפון, חיכו לו עוד שתיים־שלוש שורות נוספות.
בבוקר התעוררתי עם זיכרון מעומעם, שהיתה לי בלילה איזו חוויית כתיבת שיר לא ברורה. הצצתי אל בלוק הנייר שלי, שהיה מונח לצד המיטה, וראיתי שורות מקושקשות של משפטים שלא עשו שום היגיון. קיוויתי שהשיר לא הוקלט, ושאפשר יהיה לעשות עוד תיקונים ולשפר קצת את המלל. אבל התברר שהשיר הוקלט וצולם, ואני יכול לחפש את החברים שלי.
במנגינה ובסינתים היה משהו מזרחי, ונגינת הגיטרה של מאיר בתחילת השיר מזוהה ומיוחדת. יזהר אשדות עיבד אותו יפה ובנה הרבה מתח, עד לכניסת התופים בסוף השיר. השירה של מאיר היתה עוצמתית וכובשת, מלאת זעקה.
"שירו של שפשף" הצליח מאוד ושודר המון ברדיו, אבל האלבום לא מכר יותר מעשרה עותקים. בשיחות שהיו לי עם מאיר דיברנו על השיר ועל שורות ששנינו לא ממש הבנו מהיכן צצו, כמו השורה ״שהכוונה נותנת אמונה״.
מאיר אהב את העובדה שיש לו להיט ענק, אבל לא ממש אהב את השיר ולא הרגיש איתו נוח. בדיעבד אני יכול להבין אותו. הוא היה בדיוק האדם שהאמת הפנימית שלו חזקה מכל דבר אחר, ולמרות שהיה לו שיר מצליח, הרגיש שהוא לא מתחבר במאה אחוז.
למיטב ידיעתי, הוא השתדל לשיר אותו כמה שפחות, אלא אם כן הקהל ממש דרש.
ביום חמישי לפני כשבוע דיברתי בשעות הערב בפני קהל חביב בבסיס חיל האוויר. ההרצאה עסקה ביצירתיות ובחשיבה מקורית, ובסיומה סיפרתי את סיפורו של השיר, ואיך הפך עם השנים להמנון של נרקומנים אנונימיים, חוזרים בתשובה, אלכוהוליסטים שנגמלו, אסירים משוחררים ואחרים.
הקרנתי לקהל קליפ של קבוצת כבדי שמיעה המבצעים את השיר בשפת הסימנים, והקהל אהב את מה שראה. בסוף השיר קמה גברת אחת, שהיתה כנראה מחוברת לטלפון ולאינטרנט, ואמרה שבדיוק הודיעו שמאיר בנאי הלך לעולמו.
ליבי החסיר פעימה. שמעתי לפני כשנה שמשהו בריאותי עובר עליו, אבל כל ניסיונותיי לברר נתקלו בחומה של סודיות. הקהל התפזר בעצב גדול ואני הייתי המום.
כשביקרתי את המשפחה בתחילת השבוע, ראיתי על הדלת מודעת אבל עם שמו של מאיר. זה היה כל כך מוזר. אתה רגיל לראות את השם מאיר בנאי על פוסטר של הופעה או תקליט חדש, לא על מודעת אבל.
היום, שלושים וכמה שנים אחרי שהשיר יצא לאור, אני כבר חי איתו בשלום ולא מפשפש יותר מדי מאין הגיעו המילים. כל כך הרבה דברים קורים לנו בחיים במקרה ונופלים עלינו משמיים, שלא כל דבר מחויב בהסבר הגיוני.
רק רעייתי ה״רוחנית״ אומרת לי שוב ושוב שהמשפט ״אין לי פחד ויש לי תחושה, שהדרך תהיה לי קשה״ מציק לה, כי הוא מזמין דרך קשה. יכול להיות, אבל קצת מאוחר מדי לשנות.
שלומית, המנהלת של מאיר, סיפרה שבאחת מהופעותיו האחרונות הוא שר את השיר לתחנוני הקהל, ועשה זאת ללא ליווי בכלל. חשבתי לעצמי שהייתי משלם הרבה כדי להיות שם ולשמוע את הביצוע הזה שלו.
היה שלום, מאיר יקר. אהבתיך.
