איור: עובדיה בנישו
השבוע הודיעו השרים יועז הנדל ואביגדור ליברמן שדואר ישראל יימכר למשקיע פרטי, מה שאמור להציל אותו מקריסה כלכלית. עדיין לא ידוע מי יהיה הקונה המאושר, ואם יודיעו לו על הזכייה בדואר – בתקווה שההודעה הזו לא תיעלם בדרך – אבל אני חייב להודות שבחושיי החדים כבר הרגשתי שמשהו מתרחש שם.
סיפורנו מתחיל עם עמוס אטינגר, שהוותיקים בינינו בוודאי זוכרים מהטלוויזיה של ערוץ 1 עם הספר הגדול של "חיים שכאלה" על הברכיים והפקות הפתעה ענקיות לכל גדולי המדינה, כולל ההשאלה האלמותית "מה אומר לך הקול הבא?" אטינגר עשה עוד כמה דברים בחייו, כולל כתיבת פזמונים משמעותיים, ואחד כזה שולב לא מזמן בסרט כלשהו. היות שהייתי מעורב באופן חלקי באירוע, הייתי צריך להעביר למר אטינגר כסף בסכומים שכאלה בתמורה לשימוש ביצירתו. כיצור די דיגיטלי, שלא מפחד שאיזה מכשיר ישאל אותו "מה אומר לך הקוד הבא?", אני נוהג להעביר כספים דרך המחשב והנייד, אלא שמחשבי הבנק של אטינגר ושלי לא הצליחו לקיים ביניהם מערכת יחסים סבירה, ולמרות ניסיונות חוזרים ונשנים, כולל שיחות טלפון עם אנשי שני הבנקים, לא הצלחתי לבצע העברה דיגיטלית.
בלית ברירה, ומאחר ששיערתי שמר אטינגר לא פנוי ללמוד לכבודי את רזי העברות הכספים בביט, ומחירי הדלק המאמירים לא עשו לי חשק לנסוע במכונית עד לביתו, פניתי לעולם הישן והזנוח של הצ׳קים. פשפשתי במגירות ומצאתי פנקס צ׳קים אחד שנראה שנוצר אחרי תקופת המנדט, כתבתי בעט נוצה צ׳ק לפקודת מר אטינגר, הכנסתי למעטפה מבוילת ונסעתי לשלשל אותה לתיבת הדואר הקרובה לביתי.
אלא שאז התגלתה לי עובדה מפתיעה: רוב התיבות שהכרתי כבר לא נמצאות שם, ואלה שעדיין עומדות במקומן נחסמו באמצעות סלוטייפ שלא מאפשר שלשול מכתבים, כך שהן מתפקדות בלעדית כשירותים ציבוריים של יונים. לפיכך המעטפה של מר אטינגר הונחה ליד ידית ההילוכים באוטו ונסעה איתי במשך שבועיים לטיול מדן ועד אילת, כשאט־אט היא מתקמטת ומתבלה, עד שהיה אפשר לחשוב שמדובר במכתב שחייל במלחמת העולם הראשונה שלח מהחזית לאהובתו שבבית, והמעטפה נראתה כאילו היא עברה חיים שלמים, שלא לומר חיים שכאלה… (סליחה). בסופו של דבר, כדי לשלוח את המכתב נאלצתי להגיע לסניף הדואר, שזה בערך כמו להגיע למשרדי גוגל כדי לשלוח מייל.
סניף דואר הוא קצת כמו מכון רנטגן. אתה מגיע לשם כי צריך להעביר לך מסר, למרות שאתה יודע שכל מה שייצא לך משם בסוף זה קרינה. בימינו אתה מגיע לדואר רק כדי לקבל בשורות רעות – חטפת דו״ח על נסיעה בנתיב תחבורה ציבורית או על חניה באדום־לבן (ואתה מקבל עוד אחד ברגעים אלה, כי אין חניה ליד הדואר); עיקלו לך את החשבון כי לא שילמת מע״מ בזמן, וכי ההודעה הקודמת על החוב אבדה בדואר. אופציה אחרת של דואר היא משלוח שהזמנת מאסוס או מעלי אקספרס, אבל אז כנראה החבילה לא תחכה לך בדואר, אלא במקום יותר צבעוני כמו חנות ירקות.
בחלוף השנים הדואר ניסה להתחדש, השיק אפליקציה לזימון תורים ועשה קמפיין עם אלי ומריאנו, אבל אנשים המשיכו לעמוד בתור ואיבדו סבלנות. הדואר נהיה לא רלוונטי אולי כי אנחנו כבר לא ממש שולחים שנה טובה בדואר, וגם לא הזמנות לחתונות ולבר מצוות. אנחנו מגיעים רק כי אנחנו צריכים להעביר בעלות על רכב.
בעידן שבו אפשר לשלוח הודעת וידאו מכל מקום בעולם בזמן אמיתי, אין כבר טעם במכתבים ובגלויות מהטיול עם תמונה של מגדל אייפל, שלפעמים הגיעו ליעדם הרבה אחרי שאתה כבר חזרת לארץ. אבל זה לא אומר שלא נעים להיזכר. לא מזמן מצאתי את ארגז המכתבים הישן ששמרתי במשך 50 שנה, ובו מאות מכתבים שכתבו לי חברות וחברים בנעוריי. הופתעתי לגלות כמה היינו תלויים פעם במכתבים שנשלחו בדואר, וכמה כל עדכון בין חברים ומשפחה היה מבוסס על כתיבה ושליחה של מכתבים, פשוט כי לא היתה אופציה אחרת.
מצאתי מכתבים מחבר שנסע לאמריקה ולא שב, מהאהובה שנסעה לדודים שלה וזרקה אותי כששבה, מהידידה ששיתפה אותי לפרטי פרטים ביחסיה עם החבר שלה ולא ידעה שאני בכלל מאוהב בה עד קצות אצבעותיי; עדכונים על שיחות, רגשות והתחושות הכמוסות ביותר, כולם התקיימו במכתבים ובגלויות בכתב צפוף ולא מוקלד, כי לא היו עדיין מחשבים.
הפייסבוק של השנים ההן היה משהו שנקרא חבר לעט, האיש שנמצא בחור אחר בארץ ובעולם ואיתו היית ״מתכתב״ באינטנסיביות, למרות שלעולם כנראה לא תפגוש אותו. אתה היית מספר לו מה קורה בחיים שלך, כלומר מה קרה בהם עד לפני שבוע, אז שלחת את המכתב, והוא היה כותב לך בחזרה אחרי חודש בכתב יד ובלי שום אמוג׳י. לך תסביר את זה לילדים שלך, שאם לא ענו להם בחזרה בתוך שנייה בווטסאפ, הם בטוחים שהעולם קרס, שיש עליהם חרם חברתי כללי או שהצד השני פשוט מת.
כתיבת מכתבים היתה עבורנו צורך קיומי כמו לימודי ליבה, ובכיתה ב׳ או ג׳ המורה העבירה לנו שיעור בכתיבת מכתב שכלל לא רק את דרך הניסוח המקובלת והיכן צריך להיות מונח ה״לכבוד״ ובאיזה צד לכתוב את התאריך, אלא גם כיצד כותבים את כל המידע על גבי המעטפה, כולל שם העיר, המיקוד והדואר נע (כאילו יש גם דואר נח), שיועד למקומות כל כך קטנים שבהם אין סניף דואר; איך מלקקים מעטפה והיכן להדביק את הבול אחרי שווידאת שהיא לא פסול.
השבוע אביה של רעייתי הציע לי ולבנותיי לקבל את אוסף הבולים שלו. סירבתי בנימוס כי הנושא לא מדבר אלי ואחרי אוסף התקליטים, הרמקולים והחוטים אין לי מקום לעוד אוסף מיותר של מישהו שהוא לא אני. הוא כמובן היה בטוח שהאוסף שלו שווה מיליונים ושאחרי שנפרסם את המודעה הטלפון שלו יקרוס מהביקוש, אבל אחרי שיטוט קצר ביד 2 הוא הבין שיש עוד כמה אלפי אספנים שקיבלו בכל שבוע את מעטפת יום א׳ מהשירות הבולאי, ועכשיו מנסים להיפטר בול מאותם אוספים.
עכשיו נשאלת השאלה מי יהיה הגוף הפרטי שירכוש את הדואר שסמלו צבי מהיר וקל רגליים. לפני שהדואר מקבל תביעה ייצוגית על הטעיית לקוחות ודרישה להחלפת הסמל בצב, אולי כדאי להציע את העסק לאילון מאסק, שבדיוק ירד מרכישת טוויטר ויש לו כסף פנוי להתנפל על אימפריית מדיה אחרת ולהפוך לשליט הבלתי מעורער של עולם הבולים והעברות הבעלות.
אפשר גם להציע לגוגל לקחת את הדואר לידיה ולשלב אותו בג׳ימייל שכבר כבש את העולם. למוצר המשולב, שיהפוך למונופול בתחום הדואר, אפשר יהיה לקרוא צבי־מייל. אופציה אחרת היא רמי לוי, שכבר יש לו רשת מרכולים, רשת סלולרית והיא משקיע גם בהצגות ילדים בחנוכה, שאם ירכוש את הדואר יוכל להחליף את סמל הצבי בסמל של עוף בגריל.
יתרון נוסף למי שיקנה את העסק, מעבר לצי הרכבים האדומים ועגלות הדוורים שצועדים ברגל, יהיה לקבל לידיו את כל החבילות שלא הגיעו ליעדן בשנים האחרונות ומאוחסנות איפשהו בסניפי הדואר – אוצר שעשוי לאפשר לו להתחרות בעלי אקספרס או לפחות לפתוח רשת ארצית של מוצרי סטוק מוזלים.
אני מציע, למען הסמליות, שאת העסקה של העברת הדואר לידיים פרטיות יבצעו בסניף דואר נע כשעל הרוכש יהיה לעמוד קצת בתור, להציג תעודת זהות כולל ספח לשלם רק במזומן, ולחתום שהוא קיבל את המוצר על דף עם כתמים של טחינה. אני מבטיח לשלוח לו מברק ברכה וקונטרס בולים.
