לפעמים בנאדם צריך ביצים כדי להתעורר בבוקר להסתכל במראה ולהודות שיש לו בעיה. זה נכון לגבי אלכוהוליסטים, כמו שזה נכון לגבי מעשנים, קלפנים, או אנשים שיושבים בבית וסופרים ימים ל"אח הגדול". האנשים האלה בבעיה קשה והשלב הראשון לפתור אותה הוא לדבר עליה. במשפחה שלי קיימת בעיה כבר שנים אבל רק עכשיו התחלנו לדבר. אנחנו משפחה של אוגרים. משפחה שלא זורקת כלום.
השבוע כשעברתי לתומי בסלון אשתי קפצה עלי מאחורי ערמת כביסה גדולה, והודיעה לי שככה אי אפשר להמשיך. אנחנו חיים בתוך מחסן אחד גדול. הארונות מפוצצים, המגירות לא נפתחות, ארונות המטבח עולים על גדותיהם, וכשפותחים את דלת המחסן אתה מקבל צידנית ומשאבת אופניים על הראש. היא אמרה שחייבים לעשות משהו ומהר ואני הסכמתי לגמרי. לתייר שבא לרגע הבית נראה מצוין. אבל מתחת לפני השטח חוגג הבלגן. כמו ישראל.
בישיבה לילית שנערכה אצלנו במיטה החלטנו לקום מחר לסדר את הבית כמו שצריך ולזרוק לפח ללא רחמים. תקענו כף והלכנו לישון. ז'תומרת היא נרדמה ואני המשכתי להתהפך עוד כי בתוכי ידעתי שאני הולך לסבול. אישתי טובה בלחתוך עניינים וכשצריך היא מסוגלת להיות קשוחה ועניינית. אבל אני אדם רגשני ולבי חצוי. צד אחד רוצה לזרוק ולדלל והצד השני סנטימנטלי נוסטלגי ולא יכול להיפרד. ידעתי שמחכה לי יום קשה אבל לא ידעתי עד כמה.
התחלנו בחדר של הגדולה. במגירות שלה מצאנו כמה וכמה דברים שבהחלט ראויים להגיע לפח. שני מטענים ישנים של נוקיה, מקלדת מחשב בלי המקשים של אותיות אהו'י, כמה קלטות וידאו של 100 שירים ראשונים עם נתן דטנר, ודיג דיג דוג עם דליק ווליניץ מינוס 20 שנה, ועוד קלטת של הכלבלב פינוקי שבטח מת כבר בשיבה טובה. הדילמה האמיתית צצה כשמצאתי שני מכשירי גיים בוי . פתאום הרגשתי איך החום מציף את גופי." את זוכרת כמה עלה החרא הזה? " שאלתי את אישתי "קניתי אותם בחו"ל באיזה מאה דולר!" היא הסתכלה עלי במבט קלינט איסטוודי ואמרה בלי למצמץ "זרוק את זה לפח. זה לא שווה כלום" . בצר לי שמתי את הגיים בוי בערמה שקראתי לה "לדיון " מתוך מחשבה שהמשא ומתן הרציני על עתידו יקרה מאוחר יותר. הקטע הוא שמה שהגיים בוי המעפן הזה עשה בזמנו, עושה היום כל אפליקציית אייפון בשלושה שקלים. אבל הלב לא נתן לי לזרוק.
בחדר של הבת האמצעית מצאנו עוד שלושה מטענים של נוקיה, תחפושת של סינדרלה ואוצר בלום בצורת 50 קילו של ציורים ויצירות מימי הגן. הילדה בהחלט מוכשרת אבל כמה צבעי גואש שהיא שפכה על שטויות… עוד בית, עוד שמש, עוד קשקוש חום שנראה כמו קלקול קיבה. ומה הקטע עם החנוכיות? הילדה ייצרה עשרות חנוכיות עם פקקים, מתקופת בית ראשון ועד תקופת הדירה הרביעית שזה עכשיו. מצאנו גם ארון שלם של עבודות קרמיקה די סבירות .כמו חתולים מאפרה וצב אבל עם כל הכבוד לא משהו שמוזיאון ישראל יקטלג כ"עבודות ראשונות של האמן"..
הקטנה לא הספיקה לצבור עדיין כמויות גדולות של סחורה. היא רק בת תשע ולכן הארון שלה הפך למחסן המצעים המשפחתי. בכיתן סנטר הביתי ניתן למצוא סדינים וציפות עוד מהימים שבסדין היה חור. בזמן שאישתי חשבה שצריך לזרוק הכל למכלים החדשים האלה של מחזור בדים, אני שמעתי את הפה שלי אומר "למה? ואם יבוא מישהו לישון ?" האמת היא שאף אחד לא בא לישון אצלנו כבר יובלות וגם אם היה בא היה מקבל את אחד הסטים החדשים שקיבלנו לחגים מההורים של אישתי וטרם פתחנו ולעולם לא נפתח. הריטואל חזר על עצמו עם המגבות המרופטות ('אפשר לקחת אותן לים') גלגלי הים המפונצ'רים, ('אפשר להדביק!') והספרים המצהיבים ('אני אקרא כשאני אצא לפנסיה!').
כשהגענו לבגדים שלי הרגשתי ספק ילד נזוף ספק גבר מוכה . אישתי עשתה ערמה גדולה של חולצות ש"חייבות ללכת" ואני הרגשתי שמוחקים לי את האישיות. נכון שאת רוב החולצות לא לבשתי כבר שנים, אבל איך אני יכול להיפרד מהטרייניג אדידס הכחול, מסוודר הקשמיר המגרד, ומהחולצה שקניתי ב 1973 בהופעה של האבנים המתגלגלות ?
חולצה של האבנים המתגלגלות 
בחדר העבודה המתח הגיע לשיא. אישתי ביקשה ממני להעיף קיבינימט מכשיר מגושם מאופיס דיפו שידע פעם לניילן מסמכים, עשרה מטענים של נוקייה, שלושה מחשבים שמבינים רק דוס, כוננים מתקופת קונאן הברברי, דיסקים, קלטות, אוזניות מגוחכות מהאייטיז, פקס בגודל של מדיח כלים, כבלים למחשב, כבלים 12 פינים למדפסת ,כבלים עם בננות בשלושה צבעים וגולת הכותרת : סטפר שהפך למתלה בגדים. בתגובה הצטנפתי בפינה ומיינתי מטבעות ממדינות שונות שנותרו לי מנסיעותיי בעולם. שוויים המרוכז (כולל דרכמות) כשלושה שקלים. אבל איך אפשר לזרוק כסף ?
את המגבר הראשון שלי וזוג רמקולים שקניתי בגיל 17 החבאתי מתחת למיטה. במחסן גילינו שק של פחמים שהנביטו מרוב לחות, ארגז נעליים, פוף בלי קלקר, כסא במבוק, מחצלת קש, כסאות ים חלודים, קיר אחד מסוכת נחלים ואהיל עם תמונת גובלן של פינוקיו. אמרתי לאשתי שניתן הכל למשפחות נזקקות, אבל היא אמרה שאני זקוק, לאשפוז ובכפייה.
אחרי שניהלנו מו"מ מפרך על גורלה של ערמת ה"לדיון" הסכמנו שהדברים היחידים שאפשר לזרוק זה ערמת עיתונים, מחבת פסים חלוד, ומכונית בימבה שננסה לתת לאיזה עובד סודני שמסתובב בשכונה. לקחתי נשימה עמוקה והסתכלתי בגאווה על הבית .הוא נראה עכשיו הרבה יותר גרוע. אבל אני הייתי מאושר .הצלחתי לחבר את המגבר והרמקולים לאיי פון, שמתי את השיר "ראמאייה" של אפריק סימון והם עבדו כמו גדולים.
בשורה התחתונה שמרתי על רכושי וסימנתי וי קטן על המאבק עם אשתי. שמח וטוב לב חזרתי לשגרה אבל הבוקר היא הגיעה עם הפצצה. "הבית קטן. צריך לעבור דירה". מה אני אגיד לכם, הר חירייה מתגמד לעומת ערמת הג'אנק שתוך שעה הוצאתי החוצה. הנשים האלה, תמיד יודעות להגיד את המלים הנכונות.
