כל מי שבחודשים האחרונים מאפסן בביתו תלמיד תיכון יודע שהטמפרטורות בעלייה ולא רק בחוץ. בחינות הבגרות נכנסו לישורת האחרונה, מועדי ב' כבר כאן, החבר'ה דוגרים על החומר והעשן המיתמר מהחדרים מאיים לחנוק את הבית. גם בתי החמודה נמצאת במרוץ לתעודה הנכספת, מה שאומר שבחודש האחרון היא כמעט לא הלכה לבית הספר. לטענתה הכיתה משוחררת מחובת הביקור במוסד כדי שלתלמידים יהיה מספיק זמן ללמוד בבית. שיהיה. אני לא קונה את זה אבל אין לי כוח להתווכח אתה או עם מערכת החינוך.
הילדה שלי, ממש כמו הילדה שלכם, היא תלמידה חכמה וחרוצה והתעודה שהיא הביאה השבוע היא לגמרי בסדר. אבל קשה לי לומר בוודאות שהלימודים זה הדבר המרכזי בחייה כרגע ולכן אני די מוטרד. למותר לציין שלעזור לה בחומר אני לא יכול. פה ושם אני יכול לתרום לה מילה באנגלית , לתת לה את הזווית שלי על פרשת דוד ובת שבע והג'קוזי על הגג, להיזכר באיזה פרט פיקנטי ששמעתי פעם בהרצאה של פרופסור מיכאל הרסגור זכרו לברכה, וזהו. אם היו אומרים לי היום שאני צריך להיבחן שוב על הבגרות, הייתי בורח מהארץ ומצטרף למורדים הסוריים. הבעיה שגם קשה לי לדעת אם היא באמת לומדת או עושה את עצמה. הילדים של היום מסתגרים שעות בחדר, מתקשרים עם העולם באופן דיגיטאלי ויוצאים פעם ביום החוצה כדי לשתות שוקו ולנהום על העולם שנמאס להם. מהחצי דקה הזו שהם בחוץ קשה להסיק משהו.
שאלתי את עצמי כיצד אמורים להראות חיים של תלמידה שלומדת לבגרות. ניסיתי להיזכר בילדות החרשניות שלמדו אתי בכיתה לפני 30 שנה. היו להן פנים מקומטות מקריאה, עיגולים שחורים מחוסר שינה, וכאבי גב משעות של ישיבה על התחת. לצערי דבר מזה אני לא רואה אצל הילדה. זאת ועוד, שכשמדובר במטלות של בית הספר היא תמיד מוצאת משהו לברוח אליו. לא משנה מה, העיקר לא לעשות את הדבר שחשוב עכשיו לעשות. בזה היא מאוד מזכירה אותי כשאני צריך לכתוב טור. פתאום חשוב לה לסדר את החדר, לאפות עוגה, לעשות בייביסיטר, לקפל כביסה או לזרוק את הזבל. טוב היא לא ממש זורקת כי היא לא יודעת איפה הפח. כשנחה עליה הרוח היא מניחה את השקית מחוץ לדלת ואני מפנה אותה.
שאלתי את הורי אם הם זוכרים איך אני למדתי לבגרויות. הם נאנחו ואמרו שהם ממש לא זוכרים. "פשוט אי אפשר לזכור אירוע שבכלל לא התרחש". ציין אבא שלי.
בתי ואני אובחנו כסובלים מהפרעת קשב וריכוז. כמה ימים לפני הבגרות בתנ"ך היא דווקא נראית לי מאוד מרוכזת. מבעד לקיר חדרה אני שומע שהיא מרוכזת בסדרות טלוויזיה ובשיחות טלפון ארוכות, כשברקע יש הרבה דינג דונג של ווטסאפים נכנסים ויוצאים, ותמונות שעולות באינסטגרם. אם היא עושה את כל זה במקביל ותוך כדי גם לומדת על הלאומיות באירופה… מה אני אגיד לכם, אולי בעיות הקשב שלה לא כאלו קשות.
כמה ימים לפני הבגרות בתנ"ך היא דווקא נראית לי מאוד מרוכזת. מבעד לקיר חדרה אני שומע שהיא מרוכזת בסדרות טלוויזיה ובשיחות טלפון ארוכות, כשברקע יש הרבה דינג דונג של ווטסאפים נכנסים ויוצאים, ותמונות שעולות באינסטגרם. אם היא עושה את כל זה במקביל ותוך כדי גם לומדת על הלאומיות באירופה… מה אני אגיד לכם, אולי בעיות הקשב שלה לא כאלו קשות.
שמתי לב שאחרי כל בחינת בגרות יש שני ריטואלים קבועים. הראשון הוא התקשורת שאוהבת מאוד לראיין תלמידים בכיינים שמתלוננים על בחינה "לא הוגנת, שאלות מכשילות וניסוח מעורפל" לפרסם ברבים את העדויות ולזרוע פאניקה בציבור. בוא'נה, אנחנו התלמידים הגרועים, מעולם לא חלמנו לקטר וזאת מהסיבה הפשוטה שכשאין לך מושג בחומר, כל הבחינות נראות לא הוגנות וכל השאלות מתחכמות. הריטואל השני הוא החגיגות .אחרי כל מבחן בתי והחברות שלה יוצאות לחגוג בקניון בים ובבריכה, כאילו היו עובדות עם אופציות ב waze יום אחרי הרכישה של גוגל. נכון שעדיין אין תוצאות מאף בחינה ויש מצב שמדובר בקטסטרופה, אבל מה זה משנה, החגיגות בעיצומן והן גרנדיוזיות לא פחות מפסטיבל היומולדת של פרס.
הנה עכשיו המתבגרת שלי יצאה מהחדר רק כדי להודיע לי שאם הבחינה תלך טוב היא מתכוונת לרדת לאילת עם כמה חבר'ה . אני מתלבט אם להרשות לה לנסוע. מצד אחד אני דואג לשלומה וחרד שמה יקרה לה משהו, מצד שני הגיע הזמן לשחרר. הילדה כבר בת 16 ולפי החוק בישראל היא חייבת לעבור את מבחן אילת, שזה אומר להירדם על החוף לאור נרגילות, לדרוך על קיפוד ים, לקנות לחמנייה בסופר במחיר של ארוחה בהילטון, ולצפות בחברים הבנים מקבלים מכות מערסים. אין מה לעשות. זה חלק מתהליך ההתבגרות בישראל.
לפני שהיא נעלמה חזרה לחדר שאלתי אותה: "תגידי את בכלל לומדת?" . "כן" היא ענתה חד וחלק. רציתי להגיד לה שלי זה בכלל לא נראה לימודים, שזה לא רציני, שזה העתיד שלה ושזה עכשיו או אף פעם, אבל קול רחוק ומהדהד הזהיר אותי " לא יאיר .אל תגיד את זה. זה מה שאמרו גם כשהיית בגילה. אתה הרי לא מאמין לשטויות האלה שהבגרויות האלה הן גורליות?". הם לא. הילדה לא מטומטמת והיא יודעת שגם ג'סטין ביבר וגם סטף וורטהיימר לא הגיעו לאן שהגיעו בגלל השליטה שלהם בסיפור אשת לוט ונגזרותיו. הרי גם אם היא תכשל עכשיו היא תוכל לתקן בהמשך חייה. לימודים זה לא הכל. מה שחשוב זה שתהיה בן אדם, שתהיה רגישה לסביבה ולזולת, שתהיה חברותית ואהובה ושתחשוב על דרך טובה לפרנס את עצמה בעתיד כי עדיף שלא תסמוך עלי.
אמרתי לה שמבחינתי היא יכולה לנסוע לאילת גם אם הבגרות בתנ"ך לא תלך לה טוב. אחרי הכל הנעורים חולפים אבל סיפורי המקרא יישארו פה לנצח. תרדי לאילת ואל תסתכלי אחורה אמרתי לה. תזכרי מה קרה לאשת לוט.
