מדינת ישראל נגד יאיר ניצני -טליק
לפעמים אני תוהה אם אני לא קצת נודניק, אובססיבי, טמבל או כל התשובות נכונות. אבל כנראה אזרח טוב צריך להיות כזה לפעמים. תשפטו בעצמכם.
סיפורנו מתחיל בדצמבר 2014, עת נסעתי לאזור ים המלח להרצות בפני מאתיים רופאים. החניתי את מכוניתי בחניון מסודר מול המלון שבו התקיים האירוע, וניגשתי למדחן כדי לשלם עבור החניה. שילשלתי מטבע או שניים, ועל המסך הופיעה הכתובית: "לחץ על הכפתור הירוק כדי לקבל פתקית חניה". אבל ראו זה פלא – במכשיר לא היה באותו יום כפתור ירוק, וגם מדחן אחר לא נראה בסביבה.
מכיוון שאני בעוד רגע אזרח ותיק שלא נולד והתחיל לחנות אתמול, צילמתי את המכשיר התקול במצלמת הווידאו של הטלפון הנייד והלכתי לדרכי. כפי שצפיתי, כשחזרתי חיכה על החלון דו"ח מהמועצה המקומית תמר, עם הכיתוב היצירתי הכולל חרוז: ״שלם כעת וסע שקט״. כמעט ביאליק.
סדר זה סדר, וגם אם באזור ים המלח היו באותו יום פחות מכוניות מאשר במים, אדם צריך לשלם עבור החניה שלו. הרי הפקח המסור לא ידע שיש בעיה עם המדחן ועשה את המוטל עליו.
למחרת בבוקר כתבתי מכתב מנומס ומרגש עד דמעות למועצה האזורית. סיפרתי על הכפתור הירוק הנעלם וביקשתי שיבטלו לי את הדו"ח.
לא עבר שבוע – עברו שבעה חודשים (כנראה במועצה האזורית תמר עסוקים מעל הראש, זה בטח לא פשוט להיות אחראי לחייהם של עשרות אלפי עצי דקל), וכדי לא לבזבז את זמנכם אקצר את תשובתם למילה אחת: ״לא!". ובשבע מילים: ״לא נמצאה עילה לביטול הדו"ח, בקשתך נדחית״. האופציות שניתנו לי היו לשלם – או לבקש להישפט.
התיישבתי לכתוב מכתב נוסף למועצה הקשוחה. סיפרתי לעורך הדין י', הפרקליט ששלח לי את המכתב, שהייתי משלם בשמחה את הדו"ח, לולא העניין הקטן הזה שהוא לגמרי לא מוצדק. חזרתי על סיפורי העצוב והוספתי שאם הם לא יבטלו את הדו"ח, אשמח להישפט.
י' ענה שקיבל את מכתבי, ושאני אכן אשפט.
תהיתי בליבי היכן מתקיימים המשפטים של מועצה מקומית תמר – על הבמה במסגרת פסטיבל התמר, המתקיים מדי שנה לא רחוק ממגרש החניה שבו התרחש האירוע הפלילי, או שמא באחת מבריכות הגופרית של ים המלח, לצד תיירים שבאו לטפל בפסוריאזיס?
ההזמנה הגיעה דווקא מבית המשפט בבאר שבע, עיר הולדתי. ובשבוע שעבר התייצבתי בפני כבוד השופט ד״ר יובל ליבדרו. נסעתי מוקדם בבוקר, מצויד בתכתובת הרלוונטית ובידיעה שאת הסרטון מהאירוע איבדתי מזמן בין הטלפונים השונים שנפלו/נשברו/שודרגו.
באולם התאכזבתי לגלות שאין חבר מושבעים, כפי שהורגלתי מהסדרות בטלוויזיה. למי אַפנה את נאום הסיכום המושחז והמרגש שהכנתי? את מי ארשים בקריאות "אובג'קשן", שעליהן התאמנתי מול המראה ברכב? באולם היו רק השופט (כבודו), שתי עורכות דין (באות כוח התביעה) והנאשם (אני). מכיוון שהגעתי ללא עורך דין, שקלתי לפנות לעצמי בכינוי "מרשי".
לפני שהספקתי להגיד "יור הונור", השופט כבר שלח אותי ואת התובעת, עו"ד גלית בננו אסדו, לשוחח בחוץ. לא הבנתי אם מציעים לי עיסקת טיעון או מעמד של עד מדינה, ואם לקרוא לעורכת הדין "ידידתי המלומדת".
למרות למדנותה, נראה שמרשתי לא ממש הכירה את הקייס המפותל שלי. מהשיחה קיבלתי את הרושם שהיא מאמינה לי שנפלתי קורבן למדחן אכזר, ושאני אזרח שומר חוק וחניות. חזרנו לאולם והצגתי את הקייס שלי.
לעורכות הדין לא היה שום נייר מההתכתבות שלי עם י', שבה השקעתי דם, יזע ופקסימיליות, ואני מודה שחשתי עלבון קל. הן לא מתכוונות לשלוף מסמכים מצהיבים מתיק עב כרס ולקיים חקירה צולבת שתערער את אמינותי? לא יְזמנו מומחה מהמז"פ, שיעיד שעל פי בדיקות דנ"א שהתגלו בזירה אני חשוד גם בגניבת הכפתור הירוק ובהטרדה מינית של מדחן?
השופט ליבדרו ביקש לעיין במכתב שכתבתי. הראיתי לו את המכתב, אבל לא יכולתי להתאפק והכרזתי בקול גדול: ״מוצג מס' 1!״
ראיתי שכבוד השופט מתאפק לא לצחוק, ולחלופין, נותן בי מבט של "כמה מטומטם יכול להיות אדם שמגיע במיוחד מתל אביב כדי לא לשלם דו"ח של מאה שקל?"
אחרי שנשאתי נאום מרגש על כך שלא מאמינים לאזרח שעשה כל מאמץ למלא את חובותיו, זכות הדיבור ניתנה לתובעת. עורכת הדין בננו אסדו אמרה שהתרשמה שיש כנראה אמת בדבריי, וש״לפנים משורת הדין, ימחקו את כתב האישום״. מהבעות פניה נראה שהיא היתה שמחה להוסיף גם ש״הנאשם הוא ללא ספק טרחן בלתי נלאה, וטוב היה לו מצא תחביב ראוי כדי למלא את זמנו הפנוי״.
השופט פנה אלי ושאל לתחושתי. הרגשתי כמו המנצח הגדול של משפט דרייפוס, או לפחות פיתגורס. הודיתי לתובעת ואמרתי לנוכחים בגילוי לב שאם היו איתי בני משפחה, בוודאי הייתי פורץ בשאגות שמחה ומחבק אותם. הנוכחים לא יכלו יותר לשמור על ארשת רצינית ופרצו בצחוק.
התחלתי לחשב את גובה הפיצוי שמגיע לי, משהו שלפחות יספיק לחופשה משפחתית במועצה האזורית תמר, אבל השופט מיהר להרגיע. הוא הבהיר שבמשפט פלילי לא נהוג להטיל הוצאות או פיצויים, ושאני כמובן יכול לתבוע את המועצה בתביעה אזרחית.
הרגשתי צביטה קטנה בלב, מלווה בתחושת החמצה. איך יכול להיות שהוא אפילו לא גזר עליהם להחזיר לי הוצאות משפט? הרי אם אני מחשב את ההוצאות שהיו לי בגין הנסיעה לבאר שבע – דלק (50 שקל), נסיעה בכביש 6 (20 שקל), חניה בבית המשפט (20 שקל), קפה לחגיגת הניצחון בדרך חזרה (10 שקלים), הרי הוצאתי בדיוק מאה שקלים, שאותם יכולתי לשלם בלי לצאת מהבית. שלא לדבר על הזמן שנמחק ללא שוב, והכסף שכל זה עלה למדינה.
למרות זאת, בדרך חזרה מהאולם חשתי התעלות השמורה רק למבקרים בקבר הרבי נחמן מאומן. אמרתי לעצמי שאני לא פראייר – האיש הקטן עמד איתן מול המערכת וניצח בגדול.
בתחנת הדלק רציתי לקנות שתייה, שילשלתי מטבע של עשרה שקלים למכונה, אבל כלום לא קרה. גם כמה חבטות במכונה לא הוציאו ממנה פחית או מטבע. חשבתי לחזור לרכב ולהמשיך לנסוע, אבל אז התעשתתי, שלפתי את הסלולרי, צילמתי את המכונה הסוררת בשלושה סרטונים, והפעם גם שלחתי אותם למיילים של כל בני המשפחה. אני מקווה בשביל חברת מכונות השתייה ״קרמיץ ״שיש לה עורך דין טוב. √
