מחשבות מהסוכה

מחשבות מתוך הסוכה – איור טליק לזר

הצום נגמר, זללתי חתיכת עוגת דבש עם כוס תה, והלכתי עם חבר לתקוע יתד ראשונה לסוכה. אחרי יומיים הלכתי איתו להביא סכך. הענפים לא נכנסו לאוטו, אז כמנהג המקום, קשרנו אותם לבגאז' וגררנו על הכביש. הסכך אסף יפה את כל הלכלוך, ועכשיו הוא מטפטף אותו לתוך הצלחות של האושפיזין. בינתיים הם לא מתלוננים.

הזמן בסוכה, בעיקר בלילה, כשהכוכבים מנצנצים מבין הענפים, מביא איתו הרהורים ומחשבות. אני רוצה לשתף אתכם בכמה מהם.

הסלפי לאן

מתברר שיותר אנשים מתו השנה במהלך צילומי סלפי מאשר מתקיפות כריש. עצוב ומביך. אחד נפל מהמדרגות ושבר את המפרקת כשניסה לכוון פוקוס, אחר נפגע קשות מהכשת נחש, אחד הלך אחורה ונפל מצוק, והיו כמה שניסו להיכנס לפריים אחד עם דוב גריזלי ואכלו אותה.

עם כל הצער שבדבר, אותי מטרידים דברים אחרים, שקשורים למצלמה הסלולרית. מה עושים עם התמונות? פעם, כשעוד היו פילם וצילום היה תחביב ולא אובססיה, יכולנו לשבת עם אלבום וליהנות מזיכרונות מהטיול ללונדון או מהבר־מצווה של אחותנו. היום אנחנו מצלמים כל שטות – קרם בוואריה במסעדה, עלי זעתר בשוק, סנדלים חדשים על רגליים ישנות, סלט ירקות ועוד דברים מטופשים.

במחשב, באייפד ובטלפון יש לנו אלפי תמונות, שמגבות את עצמן כל הזמן. אין לנו מושג איך לאתר את התמונות הללו, אין לנו מושג אם גיבינו על CD, כונן קשיח, דיסק און קי, ענן או שרת עלום של איזו חברה אמריקנית.

לא מזמן, בנסיעה במונית מנהריה לתל אביב, שיעמם לי נורא, אז החלטתי למחוק 6,000 תמונות. קטלתי אותן אחת אחת, רק כדי לגלות שעה מאוחר יותר שהוראת הגיבוי שנתתי פעם החזירה את כולן לחיים. מייאש.

איפה החתן

מאז החתונה של בר רפאלי אני חש ריקנות. ברשת שקט מאוד, אין עדכונים, אין הדלפות, משעמם. בגדול, אני מפרגן. בכל זאת, אירוע משמח של שני אנשים שמאוהבים בציון ברוך, מה רע? אם הייתי החתן הייתי קצת מתבאס, כי על פי הסיקור התקשורתי, זה נראה כאילו בר התחתנה עם עצמה.

אהבתי את מה שעשתה yes ביום החתונה, כששידרה ערב עם סרטי לאונרדו דיקפריו תחת הכותרת "אל תשאירו אותו לבד". חבר שלא היה בארץ הרבה זמן היה בטוח שתמונות הענק של בר בנתב"ג הועלו לכבוד החתונה על ידי רשות שדות התעופה, אולי כפיצוי על סגירת המרחב האווירי. מישהו אף הציע להכניס את יום הנישואים ללוח החגים העברי.

המשותף לרובנו הוא העובדה שלא הוזמַנו לאירוע. למה? כי אנחנו אנשים פשוטים. רובנו קמים בבוקר לעבודה, מצחצחים שיניים במשחה שקנינו במבצע 1+1, נזכרים בדרך החוצה שצריך לשלם ארנונה, עומדים בפקקים באוטו מליסינג ומקווים שהבוס לא ידרוך עלינו.

החיים של בר זוהרים יותר, ובכל זאת, יש שאלות שעדיין נותרו פתוחות. האם כשהכל נגמר ההורים לקחו את הפרחים הביתה? האם גם אצלם כיכב הדוד המדרוב שרוקד יוונית עם כוס וויסקי על המצח? האם גם בחתונה הזו היה שלב שבו מישהו חשב שריקוד רכבת זה רעיון טוב?

ולשאלה החשובה באמת: האם קרולינה למקה הגיעה מברלין?

יכולתי להיות מפכ"ל

החיפוש אחרי מפכ"ל חדש הסתיים עם רוני אלשיך. הבחירה, מוצלחת ככל שתהיה, לא מקהה את תחושת הפספוס שלי. כן, רבותיי, הייתי יכול להיות מפכ"ל מעולה.

נכון, זו עבודה קשה ותובענית. עיני המדינה נשואות אליך, ואתה מושא לשנאה של כל משפחות הפשע. אבל יש פה משכורת טובה, יוקרה, סיפוק, וכמובן מבצעי "חֶבר".

מעולם לא הייתי איש משטרה, כך שאינני מגיע מהארגון, אבל אני כן פועל בתוך ארגון של אישה ושלוש בנות, שבנסיבות מסוימות ניתן להגדירו גם כחטיבה קרבית או כארגון פשע. אני טרוד במשאבי אנוש (תורנות כלים), אני יודע משהו על ניהול (מעסיק אנשים מתחום משק הבית, הגינון והאינסטלציה), יש לנו מחלקת רכש פעילה מאוד (גדולה מדי לטעמי), ויש לנו לא מעט פוליטיקה פנימית (אצל מי אוכלים בחגים).

אני יודע שאין לי סיכוי לעבור את ועדת טירקל, ואני כבר מודיע מראש שמסע ההכפשות שיתנהל נגדי על ידי קבוצות אינטרסים, שרואות בי איום על שלטון החוק, הוא גועל נפש. בקיצור, בהצלחה לרוני אלשיך, הצלחתך היא הצלחתנו.

רכבת הפרברים

הידיעה על פירוק צמד הפרברים נבלעה קצת בין חתונת העשור, מותו של מוטי קירשנבאום האהוב, המפכ״ל החדש וגילוי המים על מאדים. ובכל זאת, מדובר בידיעה מרעישה.

כמי שחווה בחייו פירוקים ואיחודים, אני מזדהה עם כאבם של הפרברים. לא פשוט להיות חבר בצמד כזה מפואר כל כך הרבה שנים. צריך לסבול אחד את השני בנסיעות, בהקלטות, בחדר במלון ובתחרות על המעריצות.

בלהקה, למשל, אם הבסיסט מעצבן אותך, אתה יכול לחבור למתופף. אם המתופף חופר לך, אתה מדלג לקלידן. צמד זה בעיה. אם בדרך להופעה רבתם, אתה יכול לדבר ללמפה, אבל כשיידלקו האורות תצטרך להעמיד פנים שטוב לך ולשיר את "מתוקה תפוח, הימוּ מלוח" בשני קולות ובמבט מאוהב, גם אם בא לך לחנוק את החבר שלך עם רצועת הגיטרה.

ניסיתי לשער על מה ולמה הסכסוך. האם אחד מהם רצה לשנות סגנון ולהתקדם להיפ הופ או מזרחית? האם נכנסה ביניהם סוג של יוקו אונו? האם חילוקי הדעות נבעו מהעיבוד ל"פקונדו – וזה איום ונורא"?

שמועה מרושעת גורסת שהוויכוח הוא על המשך הדרך, ובעיקר על בחירת הדיור המוגן, למרות שבעיניי הם עוד צעירים לזה ויש להם עוד המון מה לתרום. דבר אחד בטוח: הם כבר לא ישירו לנו "אני אשתגע כשתאמר שלום", ובעיקר לא את ההמשך הכל כך טעון "כי אם תרצה ללכת, זה יהיה גיהינום מושלם, קשה יותר ממוות, זה יהיה סוף העולם". √

yairn@israelhayom.co.il