איור: GettyImages
הסיבות לסכסוכים בין עמים קשורות בדרך כלל במאבקי שליטה וטריטוריה, אבל ברור לי שהתחום הזה הוא לא הטריטוריה שלי, ואני לא ממש מצליח להבין אותו. גם כשזה ממש קרוב אליך ונוגע בבני עמך, לא לגמרי ברור מי התחיל ראשון ועל מה בדיוק כולם רבים, בעיקר כי הסכסוכים הם ותיקים הרבה יותר משנות גילך. וכמו אנשים שמאריכים ימים, ככל שעובר הזמן, כך הם מאבדים פוקוס ומתנתקים מהמציאות. גם הזיכרון המידלדל שלי לא עוזר לי לזכור מה בדיוק רצו האמריקאים בווייטנאם, מה הרוסים עשו באפגניסטן, למה העיראקים פלשו לכווית, והאם זה היה קשור למנהיג שלהם נחמן שי?
לכן, אולי, גם במלחמה הנוכחית בין רוסיה לאוקראינה אני מתקשה להבין על מה הם רבים, מה קורה בקרים והאם זה קשור ללהקת העבר של אריק קלפטון? ולמה בלתי אפשרי היה לסגור את העניין בלי שכל כך הרבה חיילים ואזרחים ימותו ומיליוני פליטים יאבדו את ביתם?
בסוף מי שמקבלת את ההחלטות היא קבוצה קטנה של אנשים עם הרבה אגו ושיגעון גדלות, שגוררים אחריהם עמים שלמים למלחמה ולמוות.
פוטין הוא דמות ותיקה בתודעה העולמית, עם תדמית של אדם קשוח, קר רוח, חסר מעצורים וחובב צילומים עם נמרים. על זלנסקי לא שמענו עד עכשיו יותר מדי, אבל אנחנו למדים שהוא קומיקאי לשעבר, שכיכב באוקראינה בסדרה קומית בסגנון "פולישוק", שבה הוא גילם שחקן שהופך לנשיא אוקראינה – ואחרי שהעביר את התסריט למציאות הוא מצא את עצמו במרכזה של מלחמת עולם לא ממש מצחיקה.
אם זלנסקי הצליח לעבור לעמדה כה חשובה, זה בהחלט נותן תקווה לקומיקאים נוספים שעסוקים רוב חייהם בלמצוא את הפאנץ' הבא. החלק העצוב הוא שהוא עבר מעיסוק בקומדיה לניהול טרגדיה. דמיינו שטיפוס סטייל ששון גבאי, ישראל קטורזה או ננסי ברנדס ינהל לנו את המדינה בתקופה שבה אנחנו מוצאים את עצמנו כחלק ממלחמת עולם.
זה בהחלט מסעיר את הדמיון, אבל לא ממש מעורר צחוקים. אם פעם כדי להרשים בחורות היה נהוג לשקר שאתה טייס או לוחם בסיירת, היום טיפוסים בנוסח נוכל הטינדר יגידו לנשים שהם קומיקאים.
כבר שנים מפמפמים לנו שהמלחמות של העתיד יהיו מלחמות סייבר נקיות ומתוחכמות, אבל בפועל קיבלנו רטרו למלחמת העולם, עם טנקים ותותחים זקנים עם זחל מצ'וקמק שמפגיזים אזרחים, ואזרחים שמנסים להתגונן עם שקי חול ובקבוקי מולוטוב שאותם הם לא הזמינו בוולט אלא הכינו בבית.
כאזרח פשוט שלא שירת ב־8200, ושהדבר הכי קרוב לסייבר שהוא עשה היה לאכול סברינה, אני תוהה איך ייראו מלחמות הסייבר של העתיד. בשבוע האחרון פצחנים (המילה העברית להאקרים, לא לחובבי פיסטוקים) איראנים הצליחו לחדור לנייד של ראש המוסד, ומעבר לנזק המורלי הם חשפו בפני העולם את המידע המסווג שלפיו הראש משלם מסים כדין, ואף מפריש לקרן השתלמות.
אני לא רוצה להתערב לאיראנים בתוכניות המבצעיות, אבל אם אני הייתי חלק ממערך הסייבר האיראני, לא הייתי מבזבז זמן על חשיפת טופס ה־106 ותכנון המס של ראש המוסד, אלא מעביר לחשבוני את הפרס הגדול בלוטו ועובר למצב מנוחה.
בכל מקרה, מומלץ להתכונן לתרחיש הגרוע, שלפיו העניינים באוקראינה ימשיכו להסתבך והמלחמה הקרה תעשה קאמבק. במקרה כזה נצטרך לסבול ממציאות קשה שעלולה לכלול הצבת טילים, איומים גרעיניים, הקמת חומות בלב אירופה, והגרוע מכל – שירים חדשים של להקת הסקורפיונז על ההפלה שלהן. שיבת המלחמה הקרה אומרת גם חזרה של דמויות רוסיות מפחידות ומרושעות עם גשר על השיניים בסרטי ג׳יימס בונד, ועוד סיבוב של שידורים חוזרים לסדרה "האמריקאים" ולסדרות הריגול של ג'ון לה קארה.
תשומת הלב העולמית מופנית עכשיו למלחמה באירופה, והמלחמות שלנו במזרח התיכון נראות פתאום קטנות ולא ממש חשובות. פליטים אוקראינים כבר מחפשים כאן מקלט, ומי יודע, אולי העולם השתגע עד כדי כך שבקרוב אירופים ירצו להגר למזרח התיכון ולקבל דרכון סורי כדי לחפש קצת שקט ונורמליות.
בינתיים, ישראל מעורבת בניסיונות התיווך בין אוקראינה לרוסיה, ומדברים אפילו על ועידת שלום בירושלים. זה נשמע לי כמו רעיון טוב, בעיקר אם נקבל על זה עמלת תיווך שמנה. עם כל הכבוד לתדמית העם הלוחם, מלחמות זה לא כיף גדול, וכשהקוזאקים במיל' נלחמים בינם לבין עצמם, אולי הגיע הזמן לחזור לימים היפים של הגולה שבהם עשינו פלאים בתפקיד המאכערים.
יש לנו עודף עצום של עורכי דין ומגשרים שמיומנים בתיווך, שלא לדבר על שלל מתווכי הנדל"ן, וירושלים היא הרי בירת הסכסוכים העולמית כבר אלפיים שנה, אז מה זה בשבילה לפתור עוד סכסוך? בנט צריך לקחת את פוטין וזלנסקי לראות משחק של בית"ר ירושלים, לצפות בהפגנה של חרדים עם קצת חיתולים מעופפים, ולברוח מאנשים שרצים עם סכין שלופה בעיר העתיקה, להסביר להם שככה נראית עיר שמסוכסכת אלפיים שנה, ושזה העתיד שמחכה להם אם הם ימשיכו עם השטויות שלהם ולא יתפשרו.
המלחמה באוקראינה צפויה להביא לכאן גל חדש של עולים, מה שכמובן ייצר מעמד חדש של עולים, וכמו בעליות קודמות – גם התנשאות של העולים החדשים הקודמים, שעכשיו יוכלו להתנשא על מישהו שהגיע אחריהם. העולים שהגיעו בשנות ה־90 יוכלו סוף־סוף להתנשא על הטירונים החדשים עם אמירות כמו: אתם בכלל צפיתם פעם בתוכנית של טלעד? ראיתם "רמת אביב גימל" עם יעל בר זוהר, שאתם מעיזים לפתוח את הפה? אתה לא מתבייש לדבר ככה למישהו ששמע פעם דיסק של היי פייב? כשאתה עוד היית בבטן של אמא שלך בקייב אני כבר אכלתי בורגר ראנץ'.
באופן אישי אני אשמח לעזור בקליטת גל העלייה, ואני מרגיש שהחלק שבו אוכל לתרום באופן מרבי הוא בתחום קליטת האוליגרכים. שמעתי שחלקם מגיעים לכאן בעקבות הסנקציות המוטלות עליהם במערב, ואני משוכנע שאני מסוגל לסייע, ולו במעט, לציבור הנזקק והנרדף הזה. אני משוכנע שהסיוע שלי יוכל לגרום להם להימנע מטעויות.
רומן אברמוביץ', למשל, ברגע שקיבל דרכון ישראלי, רץ לעשות את הדבר הכי ישראלי – לנסות להוציא דרכון פורטוגלי. אני יכול כשצריך לקחת את אחת ממכוניות היוקרה שלו למוסך ולוודא שלא עובדים עליו ודוחפים לו עוד 500 שקל רק בגלל שהוא עולה חדש; ללכת בשבילו לבנק, כי בכל זאת אני מכיר את הפקידה; כשהוא לא בארץ אני יכול להוריד את הכלב או את דוב הפנדה שלו לעשות בגינה; לקפוץ אליו הביתה להשקות את העציצים והמשרתים; להניע מדי בוקר את המטוס הפרטי שלו כדי שהמצבר לא ימות.
מישהו גם צריך לייעץ לו לאילו גופים מקומיים כדאי לו לתרום, ובראשם כמובן מרכז ניצני לקידום תרבות השנ"צ. אני אקשר בינו לבין כל הגופים המקומיים שמבקשים תמיכה, ואסביר לו שאין באמת מקום בשם "מוזיאון סיימון לבייב". אני גם מוכן להגיע במקום האוליגרך, שיישב כנראה מדוכדך בביתו, לכל אירועי גזירת הסרטים והקופונים.
אפשר גם לרתום את אחד האוליגרכים החדשים שלנו לעולם הטלוויזיה המנומנם ולייצר פורמט טלוויזיוני חדש. במקום "הרווק" – "האוליגרך". לא עוד חתיך עם חדר שכור בפלורנטין, אלא גבר שנשים באמת רוצות. התוכנית תתחיל כבר בשדה התעופה, שם פקידי ההגירה יוכלו לדעת לפי המטוס שבו הוא נחת אם מדובר באוליגרך או בסתם פליט. בהמשך הריאליטי 30 בנות או בנים יתמודדו על ליבו ועל כיסו של אוליגרך – כשבחבר השופטים ניקול ראידמן ואני.
