מסכנים אלה עם הכיפות והפאות טליק לזר
אחרי תפילות וציפיות, החורף פרץ לחיינו במלוא העוצמה, ממש כמו אותו קורקינט חשמלי שנכנס לי לצומת בפול רייס, ובנס גדול יצא ממנו (לנהג ולרוכב שלום). כמו ילד מתלהב צילצלתי לחבר שלי בקנדה והשווצתי שגם אצלנו יורד שלג, אבל הבחור ניצל את ההזדמנות וליגלג עלי. "כמה רעש אתם עושים עם הקצת רוח שלכם. אנחנו פה עם מינוס עשרים מעלות, אף אחד לא עושה עניין, ואין על זה מילה בעיתון".
צודק. לפני הפיגועים בפאריס, הכותרות המרכזיות שכיכבו באתרי החדשות היו, לפי הסדר: הסופה, כתב האישום נגד פואד, ומתכון ל"מרק אפונה שיחמם לכם את הימים הקרים".
החורף מחלק את הציבור לאלה שיכולים ליהנות מהכיף של להישאר בבית ואלה שלא. אני, למשל, חש אמפתיה רבה לעובדי העירייה, לשוטרים ולעובדי חברת החשמל, שנאלצים לעבוד בקור, בזמן שאנחנו מעבידים בפרך את הטורבינות ומאיימים לשבור את שיא הצריכה.
אבל הם לא היחידים שסובלים. חשבתם על בעלי הכלבים, שנאלצים להסתובב ברחוב כדי ששלומפי יעשה פיפי? אחר כך הם עוד צריכים לנגב אותם בכניסה, כי כפי שיודע כל בעל כלב, אין דבר יותר מסריח מכלב רטוב, ואין כאב לב גדול יותר מכלב שמחליט לנער את עצמו בסלון.
ומה עם שליחי הפיצה, שמחרפים את נפשם? הנה הצעת חוק שהחלטתי לקדם: שליח פיצה שיעבוד בזמן סופה יהיה פטור ממילואים ויזכה בנקודות זיכוי במס הכנסה. חבר כנסת שיתמוך בהצעה שלי יקבל לחם שום לכל החיים.
ליבי יוצא גם אל המעשנים, שהוגלו מהחברה ועתה הם נאלצים לעמוד במרפסת עטופים במעילים, רק כדי לסחוב כמה שאכטות. חברת הטבק שתצרף כירבולית לכל פאקט תעשה הון. הלו דובק, איך לא חשבתם על זה?
החורף גם לא כיף לבעלי הכיפות, הקרחות והפאות הנוכריות, שמנסים ביד אחת לגונן על מה שיש (או אין) להם על הראש, ובאחרת להחזיק עמוד כדי לא לעוף בעצמם.
מכולם היה ועודנו בקבוק המים החמים, אותו נאד מים מגומי שעבד היטב עד שהתפקע וטיפטף לי מים רותחים על הרגל
√ √ √
עבור הורים רבים, הסופה בחוץ היתה הזדמנות לזמן איכות עם הילדים. אבל אלה שראו בעיני רוחם יום קסום של לגו, פאזלים ושוקו חם על השטיח, קלטו אחרי יומיים שאם הם לא לוקחים את הילד למשחקייה, הם חוטפים שקע ברומטרי במוח. הבעיה שאחרי שנכנסת למכונית (שנראית כמו חנות עודפים למטריות) ואחרי שנסעת על הכביש (שמזכיר את הסרט "הרפתקה בפוסידון") והגעת לג'ימבורי, אתה מגלה שאתה לא היחיד הסובל מתסמונת ימז״ב (יותר מדי זמן בבית). עוד 300 הורים לילדים עצבניים עם נזלת חשבו בדיוק כמוך. אחרי שעתיים במדגרת החיידקים יידבק לפחות הורה אחד מכל משפחה בשפעת, ויבלה את שאר השבוע עם תה וטישו במיטה.
יש גם אנשים שנהנים מהחורף ומסופותיו. למשל, נחקרים שגם ככה נמצאים במעצר בית. כשבחוץ הטמפרטורות מגרדות את האפס, מחמם את הלב לדעת שאתה לא היחיד שתקוע בבית.
הרוח נושבת קרירה טליק לזר
√ √ √
חנויות החשמל, ובעיקר יצרני תאורת החירום, נהנים מהמצב. פעם הפסקת חשמל היתה מכנסת את כל בני הבית בסלון, אמא היתה מדליקה נרות ואבא היה מספר צ'יזבטים. היום, הילדים דורשים ומקבלים תאורת חירום בכל חדר, ומנסים שוב ושוב להפעיל איתה את האייפון.
גם רשתות המזון חוגגות. הישראלי שומע על סערה ורץ בהיסטריה לסופר. תכלס, אפשר להבין – זיכרונות המצור על ירושלים עדיין טריים, ואף אחד לא רוצה להיתפס עם מקרר ריק. אצלי, למשל, ברגע שנהיה קצת קר, מתעורר יצר ההישרדות. בכל כמה דקות אני חייב לנשנש משהו, והמוטו "אכול ושתה כי מחר נמות" עובד שעות נוספות. פתאום אין לי שום בעיה עם הרכבים מוזרים כמו שאריות של פסטה מארוחת הצהריים של הבנות, חומוס עם חצי פיתה שנשארה על השיש מהבוקר, ביסקוויטים עם ממרח שוקולד ובייגלה שטוחים עם טונה, זיתים ותמרים. אני מסביר לאשתי שההשמנה במזג האוויר הזה היא לגיטימית, אני זקוק לשכבת שומן עבה כדי להתגונן מהקור. אבל זה די מיותר. היא בלאו הכי לא שומעת כלום מבעד למחממי האוזניים.
כשקר וגשום, שפת הגוף שלנו משתנה. הראש רוכן קדימה, והכתפיים נצמדות לאוזניים. האישה מסתובבת כשהיא מחבקת כוס תה או מרק בשתי הידיים וממלמלת לעצמה משפטים קבועים כמו "אני לא זוכרת חורף כזה", "לא מחמם התנור המעפן הזה, חייבים אח", "מצידי תשאיר את הדוד דולק עד מחר" ו"אתה בטוח שלא השארת את הדלת פתוחה?"
במשך השנים ניסיתי כל מיני אמצעי חימום, כולל סדין חשמלי, שמיכה מצמר אלפקות וחתול פרסי. ההזוי מכולם היה ועודנו בקבוק המים החמים, אותו נאד מים מגומי שעבד היטב עד שהתפקע וטיפטף לי מים רותחים על הרגל.
לאחרונה צדו את עיניי שתי הברקות חימומיות: מקרן חום שמתחזה למאוורר, ורדיאטור עם תמונה של אח בוערת. אני מניח שבקיץ אפשר להמשיך להפעיל את המאוורר כקוטל יתושים ולהחליף את התמונה של האח הבוערת באחת של מנגל מהבהב.
אבל בעיניי, הסמל האולטימטיבי של החורף היה ונשאר הפיג'מה. מפלנל או מכותנה, עם פסים או נקודות או עם כפתורים וצווארון. את הפיג'מה הקלאסית, שרק מלהסתכל עליה אתה נרדם, כבר קשה להשיג. היא הפסידה במלחמה לטרנינג הבנאלי והנדוש, ומבחינתנו, הגברים, זו טעות קשה.
כל אישה תגיד לך שבעל שלובש טרנינג ב־10 בערב עדיין כשיר לעבודות הבית. גם אם אתה כבר אחרי מקלחת, אתה עדיין יכול לעשות הסעות, למלא מדיח או להוריד את הפח. אבל בעל בפיג'מה זה כבר סיפור אחר. הפיג'מה מסמנת שהיום נגמר, שהמסך ירד, שאבא שינה מצב צבירה, ואסור להפריע לו. אז חברים, תשיגו לכם פיג'מה. לא תצטערו. √
