מכתב מעובד זר לאישתו. הוא בטוח שאנחנו לא נורמלים. וגם טיול לאטליה. לא מומלץ עם ילדים !

תמיד תהיתי איך תקופת החגים עוברת על העובדים הזרים שבזמן שאנחנו יושבים עם המשפחה ליד שולחן החג וחוגגים, הם יושבים על הרצפה ליד הטלפון הציבורי ומדברים איתה. עניין

אותי גם מה הם חושבים על החגים שלנו. אוסקר אינסומבו הוא עובד של חברת הניקיון בבניין בו אני עובד. הצלחתי לשים יד על מכתב שהוא שלח הביתה. הנה הוא לפניכם.

ג'וזפין היקרה.

מה חדש באריתריאה? מצטער שלא כתבתי לך בשבועות האחרונים, פשוט  בישראל יש תקופה רצופה של חגים. עכשיו היהודים חוגגים את חג הבקתות. הם בונים בקתות בחצר ,(סוכה קוראים לזה פה) שמים סדינים מסביב ואוכלים וישנים בהם שבוע. זה קצת מזכיר לי את הבתים שלנו בכפר,  אבל כאן לא תיראי ג'ירפה שתעבור ותאכל להם את הגג. אולי זה  בגלל שאין פה ג'ירפות ואולי מה שמבריח את הג'ירפות זה הקישוטים המשונים שהם תולים בסוכה.

כבר סיפרתי לך על הבוס שלי משה. לא קל איתו בכלל ובחגים הוא נהיה עוד יותר משונה.  בשבוע שעבר הוא  לקח אותי בלילה לחצר של איזה בית פרטי וביקש ממני לנסר לו עם סולם כמה ענפי דקל. בהתחלה חשבתי שזה חצר של חבר שלו או משהו כזה אבל כשבעל הבית יצא עם נשק התברר לי שאף אחד שם לא מכיר את משה. אחר כך ניסרנו ענפים משדרת דקלים בכביש  חיפה תל אביב . כנראה זה מותר פה. מסתבר שענפי הדקל משמשים את היהודים לכיסוי הבקתה כגג. לדעתי הגשם יכנס דרך העלים אבל מה אני מבין. חבר שלי שכבר נמצא כאן כמה שנים אומר שכל שנה יורד גשם בחג הזה אבל היהודים תמיד מופתעים מחדש. משה קנה גם בהמון כסף סוג של לימון וענף ירוק ארוך. הוא שם את הלימון והענף בקופסא מיוחדת מרופדת בצמר גפן ואז נישק אותה. תאמיני לי את הבן שלו הוא לא מלטף בכזאת אהבה.

השבוע היה גם רגע שראיתי אותו מסובב תרנגולת מעל הראש וצועק לה מילת חיבה שמקובלת פה מאוד: כפרה. בדרך כלל הוא קורה בשם הזה לאיזו חברה שלו אבל אישתו לא יודעת.

ביום שישי שעבר פתאום בבת אחת כל המכוניות הפסיקו לנסוע ובמקומם עלו על הכביש ילדים עם אופניים. אחר כך ראיתי את משה ואת החברים שלו שרובם אנשים די מפוקפקים, צועדים בבגדים לבנים עם מין בד עגול לבן קטן על הראש. לכל אחד היה ענף ביד. זה נראה כאילו הם הולכים לגבות חוב ממישהו ואז  להרביץ לו עם הענף.

משה אמר לי שהוא מבקש ממני סליחה על כל הדברים הלא נעימים שהוא עשה לי השנה. אמרתי לו שזה בסדר העיקר שישלם לי את הכסף שהוא חייב לי. למחרת הוא שוב צעק עלי, קילל אותי ולקח לי את הדרכון. בחיי שאני לא מבין את העם הזה .

לשאלתך למה לא שלחתי כסף, משה אמר שהוא ייתן לי אחרי החגים. זה מן ביטוי כזה בישראל שבעצם אומר" לא עכשיו" או אחר כך" או אולי בעצם "אף פעם".

אוהב ומתגעגע

אוסקר.

הבעיה עם היהודים. יאיר מסביר לעובדים הזרים מתוך "אחורי החדשות"

כל העולם כולו גשר ארוך מאוד

הגשר הארוך בין כיפור לסוכות שניחת עלינו (ותודה למשרד החינוך), דחק בהרבה משפחות לטוס לחופשה בחו"ל וגרם להרבה משפחות שנשארו בארץ להביט בהן בקנאה ולאכול את הלב. אבל האמת, אין על מה.

לי זה קרה בתחילת אוגוסט.  בתמימותי האמנתי שהנה הצלחתי להעביר את הקיץ בלי לקחת הלוואה בשוק האפור, אבל לאישתי יפת הטוהר היו תכניות אחרות.  "הבנות משתגעות לגמרי בבית. הן צריכות להחליף אווירה. חייבים לעשות משהו" היא פסקה וגם מצאה מה. "בדקה ה89 יש צ'רטר ל'איטליה סביב האגמים' בחצי מחיר. ויש שם יותר מים מהכנרת!"    ומה עם אוטו ? אוכל ? הבנות בכלל בעניין? ניסיתי לשכנע אבל הקול שלי הדהד ונמוג כמו זמר שבודק אקו באולם חתונות ריק.

למה ההורים שלי לא חשבו שאני צריך להחליף אווירה אי שם בשנות השישים? אם מישהו החליף אווירה אלו היו הם שנסעו לחו"ל. אותנו, האחים ניצני בע"מ, הם הפקידו  בפיקדון חודשי בקייטנה של קיבוץ גבעת חיים. בראשון ביולי הפקידו ובסוף אוגוסט באו לקחת. קצת כדורגל, , נסיעה לים באשקלון בפיג'ו 404 בלי מזגן וזהו, נגמר החופש.

אבל בואו נחזור למציאות. הנוסטלגיה לא תקדם אותנו לשום מקום.

ארבע בבוקר, שדה התעופה , טיסת "פראייר איירליינס" לעיר איטלקית כל כך נידחת שאפילו ברלוסקוני לא שמע עליה. אנחנו עומדים בתור יחד עם עוד כמה מאות טיפשים שלא יודעים עובדה פשוטה .שהאיטלקים בורחים מהאזור בקיץ, כי חם שם, פקוק ומלא גרמנים.

כמה שעות מאוחר יותר אנחנו כבר בפארק השעשועים 'גרדה לנד', בתור לאחד המתקנים .אחרי 45 דקות מגיע הרגע לו חיכינו אלפים שנה – שייט בג'ונגל האפריקאי. הבנות ואני בקיאק מפלסטיק דמוי עץ שמחובר למסלול קבוע מראש. אנחנו עושים סיבוב שבמקרה הטוב אורך שתי דקות ובמקרה הרע גם. כמה שיחים, מדי פעם אריה מפלסטיק עושה ווהההה מוקלט ואיזה תוכי מעץ שורק .זהו? נגמר? לזה חיכיתי כמעט שעה בשמש עם מאוריציו פאולו ורוברטו מהמאפיה של נאפולי?? יאללה חזרה לצימר.

אבל עכשיו יש פקק. אז עומדים.

אלה ניצני בת 7 על שפת האגם

אני נמצא בפיאט קטנה, על כביש חד מסלולי, עם שש מזוודות, ארבע נשים ואחד אלוהינו שלא ממש נמצא לצידי כרגע.  חם מאוד. הבנות מתחילות לריב. "לא כיף לי" אומרת הגדולה. כמה שהיא צודקת לפעמים. האמצעית בוכה.הקטנה רעבה. אישתי מחפשת ב GPS אאוטלטים עם הנחות לבגדי מעצבים. תענוג של טיול.

פתאום הקטנה מבקשת מים והגדולה שופכת לה בקבוק על הראש, מתחילות צעקות. הורידים שלי מתנפחים, הדם זורם מהר. ואז זה קרה. בהתחלה מלמלתי רק הברות כמו נווווווור ואחכ נננננננננהההה  אבל לאט לאט זה נשמע יותר ויותר ברור . "צ י נ ו ר    ב ג י נ ה". "צינור בגינה"  צעקתי !  הבנות  חשבו שהשתגעתי אבל אישתי מיד קלטה את הרעיון." אבא אומר שבשנה הבאה כל הקיץ אתן משחקות עם צינור בגינה". כשהיא רוצה היא מבינה.

שקט השתרר בפיאט. "דרך אגב" , היא אומרת לי,  "תיקנת את הנזילה בחצר? "מה?" אני אומר לה?  "אמרתי לך לפני שיצאנו." היא אומרת ," זה סתם עולה לנו כסף, חבל."