בשבוע שעבר שודר בטלוויזיה, בפעם ה־247, תחקיר החומוס הגדול. כמו אצל רפי גינת, שעשה קריירה ממבחני חומוס (ולדעתי גם טעם את כולם בעצמו), גם התוצאות בתחקיר של ״עושות חשבון״ לא היו מעודדות, למרות שעל פי גזרתן הדקיקה של המנחות, נראה שהן אכלו רק את הקוליפורמים.
בטלוויזיה הבינו שאנחנו מכורים, ושאם יש דבר אחד שאנחנו אוהבים אפילו יותר מלאכול חומוס, זה להיבהל מחיידקים בחומוס. לכן מדי כמה שנים דואגים לזעזע אותנו באמצעות דגימות מעבדה, מבחנות, ספירה של קוליפורמים בחומוס ושל מיקרובים בסחוג, ושאר מנגבין בישין. כל כך הרבה תחקירים כבר נעשו בנושא, שאפשר כבר לעשות את מצעד עשרת התחקירים הטובים ביותר על חומוסיות.
אבל עם כל הכבוד לתחקירים האלה, לא ברור כמה הם באמת משפיעים על הציבור. הרי אנחנו עם חזק, ושום בדיקת מעבדה בשווייץ לא תעצור אותנו בדרך לניגוב הבא. החומוסאי הישראלי יודע שלא מדובר כאן במטבח שוויצרי מצוחצח. להפך – ככל שהחומוסייה נידחת וקטנה יותר ונסגרת בעשר בבוקר (כי ״נגמר הסיר״ וכי בעל הבית, קשיש בן 103, צריך לחזור לביתו שבסיר), ככה החומוס טוב יותר, וכמה חיידקים אקזוטיים בטח לא יפריעו בדרך.
לפי התחקיר, בראש מצעד "היפים והחיידקים" עומדת חומוסייה שקיימת כבר שמונים שנה, ואפשר לתהות אם לא חשבו שם שזה רעיון טוב, פעם בשמונים שנה, לשטוף כלים עם סבון. אלא אם כן המרכיב הטעים באמת בחומוס הוא הקוליפורמים.
ישראלים מנסים כבר שנים לאתר את החומוסייה הטובה ביותר, משימה שנראית קשה יותר אפילו ממציאת פתרון לסכסוך בין הישראלים לפלשתינים. חומוסולוגים אדוקים ינדנדו לך על כל מיני מוסדות מסבחה נידחים בגליל, בעכו או בירושלים, ויסבירו שרק אצל אבו סובחי בכפר ערערה בסימטה מתחת למשחטת הרכב תמצא את אושרך, וגם זה בתנאי שתגיע בזמן, כי הוא פתוח רק שעה ביום בשנה מעוברת.
ההזמנה בחומוסיות עוברת מהמלצר למטבח בצעקה רמה בערבית, ואני תמיד חושד שהוא צועק ״שימו עוד מהקופסה למטומטם הקירח שלא מבין מהחיים שלו״.
החומוס יצר שפה משלו, והוא המאכל היחיד שאותו אתה מנגב, או, תסלחו לי על הביטוי, ״יוצא לדפוק״. אתה לא דופק פואה גרה ואתה לא מנגב פירה.
בכלל, החומוס נתפס כמאכל גברי. נשים מעדיפות לפטפט על כוס קפה או סלט אלפלפה, ורק לעיתים רחוקות תראה שתי נשים דופקות צלחת חומוס. חומוסייה היא גם לא המקום המומלץ לדייט מרגש. ספק אם אתה רוצה לראות את הנערה שהזמנת לבילוי רומנטי תוקעת חומוס פול עם בצל.
אנחנו אוהבים לספר לעולם כמה החומוס שלנו נפלא, וכל תייר שמגיע לכאן נלקח אחר כבוד לטעום מהפלא הלאומי. לא תמיד הם באמת מבינים את הקטע של ה״יומוס״, ואני בטוח שחלקם חוזרים הביתה ומספרים בבהלה איך בישראל לקחו אותם לטקס פגאני בסימטה אפלה, שבמהלכו הכריחו אותם לטעום משחה משונה.
מי שתרם ליחסי הציבור של החומוס בעולם היה כדורגלן העבר דוד פיזנטי, שבשנות השמונים שיחק באנגליה, ולפי עדותה של נערת זוהר בריטית שנהנתה משירותיו, נהג למרוח על גופה חומוס וללקק (ללא שימוש בפיתה). היא לא פירטה אם המנה כללה גם חריף, ואני מקווה שלא היו שם צנוברים.
חומוס הוא המאכל הלאומי, אבל גדולי המומחים יסכימו שהערבים עושים אותו יותר טוב. האם בכך אנחנו מודים שהמאכל הלאומי שלנו הוא לא באמת שלנו? או שדווקא כאן יש הזדמנות היסטורית להפסיק לריב למי זה שייך ולהכריז על מאכל אחד לשני עמים?
הרי לחומוס אין תחליף אמיתי. הגפילטע פיש לא באמת תפס, ואף אחד לא קופץ בצהריים עם החברים מהעבודה לנגב רגל קרושה.
לא שהחומוס נטול פגמים. הוא אמנם שווה לכל נפש, אבל כל נפש כזו גם מתה לשנ"צ אחרי שהיא אוכלת אותו. חומוס בצהריים יושב לך כמו גוש בבטן ולא ממש עושה חשק לעבוד, לחשוב או לנשום. אולי זה מסביר את העובדה שמדינות האזור חובבות החומוס לא בדיוק הפכו למדינות המפותחות והיצרניות ביותר בעולם. יכול להיות שאם היינו מתמקדים בסלט נבטים בצהריים, התל״ג שלנו היה גדול יותר. שלא לדבר על ההישגים באולימפיאדה.
גם חברות המזון הגדולות הבינו שהעם מכור לממרח והן משווקות לנו חומוס עם תמונה של שף יוקרתי, שאחרי עבודה מאומצת הצליח לרקוח חומוס שלמרות שהוא תעשייתי, יש לו בדיוק אותו טעם של פלסטיק.
במקרים אחרים נמכר החומוס בליווי מחמאות עצמיות על כך שהוא "אחלה" ואיומים מפורשים ש"אם לא עושים אותו באהבה, לא עושים בכלל". בניגוד למדידות הקוליפורמים, אף תוכנית תחקירים עוד לא בדקה כמה אהבה באמת שררה בין העובדים על קו הייצור, ואם לא ראוי לפסול חלק מהמוצרים כי אחד העובדים רב בבוקר עם אשתו ואין בו אהבה בכלל.
המפרסמים אפילו סיכסכו על גבנו בין שתי חומוסיות באבו גוש, שהתחרו על תואר האבו שוקרי המקורי, ואז ייצרו מזה חומוס בטעם סולחה עם צנוברים בניחוח מניפולציה.
לא פעם החומוס מייצר הצלחה כל כך גדולה, שבעל הבית פורץ את גבולות הסימטה ופותח סניף נוסף. או אז קמים המומחים ואומרים לך שבסניף האשקלוני זה בכלל לא דומה למרקם המקורי, ושזה כמו לפתוח סניף של הכותל בלאס וגאס. אני חייב להודות שאני חש אותה תחושה גם בין הסניפים של איקאה. לסניף בראשל״צ אין את המרקם הייחודי של הסניף המקורי בנתניה.
לסיום, מילה על הידועה בציבור של החומוס, הפיתה, שהיא בהחלט עולם בפני עצמו, ובעלת תכונות מיצוי, הכלה וגמישות שאין לאחיה – הלחם, הלחמנייה והמזלג. אני מאמין שאם היינו משדכים את הפיתה גם לעולם המנות האחרונות, היה מדובר בפריצת דרך עבור המין האנושי. כך היינו יכולים לנגב גם את סופם של מוס שוקולד או קרם בוואריה, ונמנעים ממבוכות כמו הכפית החורקת על הצלחת הכמעט ריקה.
שלא לדבר על הפעמים שבהן אנחנו ממתינים שאף אחד מסביב לא יסתכל, ואז מעבירים ויש מהיר עם האצבע (או הלשון) על פני הצלחת, בניסיון למצות את שיירי המתיקות.
טור זה הוא גם אחלה וגם נכתב באהבה. בתיאבון. √
ולסיום קבלו את נייגל האדמו״ר בשיר הנושא של אלבומו ״חומוס מטמטם״
