מסיבת גרושים – איור טליק

בגיל שיבעים אני אציע שניקח פסק זמן

באחד הערבים הודיעה לי הגברת הראשונה שאחרי שאני מסיים את "העניינים שלי" (שזה שם אחר לעבודה ולניסיון להתפרנס), היא תפגוש אותי בבר בתל אביב, שם חוגגים מסיבת יום הולדת לחברת ילדות שלה.

בדרך כלל אני רחוק מלהתלהב ממפגשים כאלה, שאני קורא להם מפגשים מהסוג השלישי. מדובר באירועים שהמכנה המשותף שלהם הוא העלאה באוב של זיכרונות מימים יפים יותר, שבהם לא היה לי חלק. אני יושב שם ומרגיש כמו חייזר: לא מכיר את הנפשות הפועלות או את ההיסטוריה המשותפת שלהן מכיתה ט' עד י"ב, שכוללת יריבויות וחרמות, אהבות ופרידות. אך מכיוון שהדברים נאמרו בלשון ציווי, בלי "בבקשה" או "אם בא לך", הבנתי שזה לא ערב בחירה.

כמובן, לא הייתי היחיד שלא הכיר את חברות הפורום. כל אחת מהבנות גררה איתה בן זוג שלא בהכרח היה שם בזמן אמת. אבל אחרי זמן מה הבנתי את הייחוד שלי: אני הייתי הבעל היחיד שהוא גם הבעל הראשון. רוב הנשים באירוע התגרשו זה מכבר, ובאו בגפן, עם חבר חדש או עם בעל מספר 2.

רק אני הזן הנכחד והמיושן, שנקרא "הבעל הראשון". שריד אחרון לעולם הולך ונעלם. הרגשתי כמו יד ראשונה ברישיון הרכב, כמו שמורת טבע בלב העיר, כמו רכב אספנות, כמו חבר אחרון בלהקה שכל חבריה התפגרו, ובזכותו היא עדיין מחזיקה בתואר "ההרכב המקורי".

פעם היה לנו מסלול ידוע: תיכון, צבא, טיול למזרח או לדרום אמריקה, לימודים, חתונה, עבודה, משכנתא וילדים. יכולתָ לסמן וי בכל תחנה ולתכנן את המסלול העתידי בדרכך לדיור המוגן. היום לפחות שליש מהישראלים עושים "מחשב מסלול מחדש", ואחרי פרק הילדים מייצרים תפנית חדה בעלילה, מתגרשים ופותחים פרק ב'.

פעם גירושים היו נחלתם של מי שתפסה את בעלה עירום במשרד, או להפך. היום להתגרש ולהתחתן שוב זה כמו להחזיר מתנה לחנות ולקבל זיכוי. לא מתאים לך –
קח משהו אחר.

בניסיון להבין את התופעה צצים בראשי המון הסברים הגיוניים. ראשית, תוחלת החיים שלנו הפכה את גיל שישים לארבעים החדש. זוגות שהעדיפו לסבול בשקט, "רק לא להזדקן לבד", גילו בגיל ארבעים שעל פי התחזית, הם רק באמצע החיים. הנשים קלטו שיש להן לפחות עוד ארבעים שנה לראות את הפרצוף המעצבן של בן זוגן, שמשאיר גרביים בסלון ותוקע גרעפסים בריח בירה, אז עדיף למצוא מודל חדש.

שנית, העולם המודרני משאיר את כולנו צעירים לנצח. הוויאגרה הפכה את הגבר לרובוטריק שאינו יודע רפיון מהו. השתלות השיער שנבטו בערוגות המצח הצמיחו לנו בלורית מפוארת. הבוטוקס הפך את הנשים לחסרות גיל ונטולות קמטים, והמנתחים הפלסטיים תרמו להן שדיים זקורים ותחת מהודק שארוז כמו שק שינה בדרך למחנה קיץ. אז למה להתפשר על הממורמרת שאוכלת גלידה מול תוכניות בישול? למה להישאר עם התרח המתפרק, שכל יום מתלונן שכואב לו פה וכואב לו שם? פשרות כואבות צריך לעשות רק במשא ומתן עם הפלשתינים, לא בחיים שלנו.

גם האינטרנט משרת יפה את המתגרשים. בפייסבוק אתה יכול למצוא תמונות של אשתך החדשה בפוטנציה כפי שצולמה בביקיני בחופשה האחרונה שלה בתאילנד. באתרי ההיכרויות מחכה לָך אביר חלומותייך, גרוש פלוס שניים מאזור המרכז, שגר היום בדירת גג בפלורנטין ומאז שהוא "עזב את המפלצת" מחפש ספונטניות עם חוש הומור.

גירושים הם גם עסק עצוב. עצוב לילדים, עצוב לסבים ועצוב לחשבון הבנק. מצד שני, זו תעשייה שמפרנסת אלפי אנשים. מאות עורכי דין ישמחו לקרר או לחמם אותָך על בן הזוג לשעבר, פסיכולוגים יתקנו לך את הילדים שהתקלקלו, ומתווכי דירות יעזרו לך ולו למצוא את הקן החדש.

מכיוון שחזרתָ לשוק אתה צריך לקחת את עצמך בידיים, לכן אתה קליינט מעולה לחדרי כושר, לחנויות בגדים ולמספרות. הזוג המתפצל יקנה עוד אוטו, ילך פעמיים למוסך, ואפילו המדינה תרוויח מס רכישה אם תיוולד כאן דירה נוספת.

בחזרה למסיבה. ישבתי על כיסא גבוה והחזקתי לאשתי את היד חזק, עד שנהייתה כחולה. אני יודע שאני לא מציאה גדולה, ופחדתי שיבואו לה רעיונות בעקבות אווירת ה"אני לא מתפשרת" הכללית. מצד שני, חשבתי שאם מבטיחים לי לחיות עד גיל מאה, יש מצב שבאזור השבעים אציע לה שניקח הפסקה לכמה שנים כדי לבדוק יחסינו לאן. בדמיוני ראיתי כבר איך אני מבשר לה את הבשורה הקשה, אבל היא לא עונה לי. לא כי זה לא נראה לה, אלא כי היא פשוט כבר לא שומעת כלום.

זה נכון שאני אוהב את הגברת הראשונה ושרוב הזמן טוב לנו יחד, אבל מכיוון שאין לדעת מה ילד יום, שקעתי בתרגיל סימולציה שבו אנו מתגרשים אחרי שאני תופס אותה שותה סודה עם החתיך מחברת המים המינרליים.

לגבי הרכוש: בית משלנו אין לנו, כך שאין הרבה על מה לריב. אני אקח את אורגן ההאמונד שלי וכמה זוגות תחתונים, ואצא לדרכי. היא תיקח את המחשב ואת הטרמפולינה, אבל תמשיך לצלצל אלי כי "יש בעיה עם המדפסת", "האוטו לא מניע" או "נעלמו לי כל אנשי הקשר באייפון", ואני אגיע ביעף לתקן לה, היישר מהדירה החדשה שלי מול הים, שאותה קנתה לי אשתי השנייה, שהיא לא פחות מבתו הצעירה והיפה של סטיב ג'ובס – שאוהבת רק אותי.

אני מניח שאף אחד לא רוצה לסבול בחיי הנישואים שלו, אבל גם להזדקן לבד זה כיף קטן מאוד. זוגיות היא לא גן של שושנים, לא הכל מושלם, וצריך ללמוד להסתדר עם מה שיש ולא לחפש כל הזמן פגמים. אם זה לא שבור, אל תחפש מה לתקן.

זהו. מעכשיו אני מציג את עצמי כבעלה הראשון של אשתי ומקפיד לציין שאני עדיין נשוי לה. אבל לא הכל ורוד. אחרי הטור הזה יש בהחלט מצב שאישן הלילה בסלון. √

לכבוד אישתי הראשונה – את הראשונה האחרונה – את הכל בשבילי….בארי וויאט