איור טליק לזר
הקיץ הגיע, לכולנו חם ולח, אנחנו עצבניים, ולחלקנו אפילו יש סיבות מוצדקות לזה. יש מי שמרגיש צורך לצאת ולהפגין ברחובות, ויש מי שמסתפק בחסימת צירים בין הסלון למקרר בבית הממוזג.
כחלק מתהליך ניקוי רעלים פנימי שאני עובר ללא הכוונה חיצונית, החלטתי במשך כמה ימים לכתוב ביומני מה מעצבן אותי ולשתף במידע את קוראיי הנאמנים. ככה, כל מי שבא איתי במגע יידע מה מכעיס אותי וישתדל להתנהג ולהתאפק בהתאם.
√ טרחני קפה ומאפה. אנשים שחצי מזמן השהייה שלהם בבית קפה מוקדש לפירוט מדוקדק של ההזמנה: "אני רוצה אספרסו ארוך נטול עם חלב סויה אורגני, לא חם מדי, לא חזק מדי, בכוס זכוכית לא שקופה מדי, ושהפרח שמציירים בקצף יהיה ממשפחת הסחלביים". נראה אותו מתפלסף ככה עם בריסטה בבית קפה באיטליה, שבטח יזרוק עליו משהו חם מדי באופן חזק מדי, או שפשוט ישליך את הנודניק לקולוסיאום לקרב נגד אריה.
מעצבנים לא פחות מנודניקי הקפאין הם בני דודיהם, טרחני הגסטרונומיה. אנשים שלא מסוגלים להזמין אוכל בלי לשגע את המלצר בבקשות כמו "שהאורז לא ייגע בשניצל" (למה, השניצל שומר נגיעה?), או "שהסלט יהיה בלי מלפפונים, שהעגבניות יהיו שרי אבל גדולות, ושהמלח יהיה אטלנטי אבל לא גס" (למה, אתם מפחדים שהוא יעליב את עלי החסה בייבי?).
אני כן מצדיק את אלה שמבקשים במסעדה שלא יחתכו את הפירות למוזלי באותו סכין שבו חתכו את הבצל לסלט. מדובר בבקשה קטנונית שמונעת הגעלה גדולה.
√ אלה שמדברים קרוב מדי. סיינפלד כבר התריע מפני התופעה המעצבנת הזאת. עם כל הכבוד לקירבה אנושית, על פי החוק הבינלאומי והבלתי כתוב, בין שני אנשים שמדברים ושאין להם כוונה שהשיחה תוביל לאמבטיית קצף משותפת צריך להיות מרחק של 45 סנטימטר לפחות. גם אם מדובר באיש שיחה מרתק, אתה לא רוצה לראות מקרוב את הסתימות בשיניים שלו או לגלות שבארוחת הצהריים הוא אכל משהו ברוטב שום. הוא, מצידו, יכול לחיות מצוין בלי להתוודע מקרוב לשערות האף שלך.
למרות זאת, אני נתקל מדי פעם באנשים שרדאר אומדן המרחק שלהם משובש, ואני מרגיש שהם מתקרבים מדי, חוצים את גדר המערכת ונכנסים למים הטריטוריאליים שלי. העצה המתבקשת היא להתרחק מהאיש, אלא שהניסיון מוכיח שהתרחקות אינה מועילה מול טיפוסים חסרי גבולות שכאלה: בשנייה שזזת, הוא יצמצם מרחק מחדש.
ייתכן שהגיע הזמן לפתח אמצעים טכנולוגיים שיפתרו את המפגע. למשל, חיישן שיותקן על צווארון החולצה, וברגע שמסיג הגבול יחצה את המרחק המותר, המערכת תתחיל לצפצף, ובהמשך גם תשחרר לעבר המסתנן סילון אוויר בניחוח דג מלוח, שירחיק אותו בחזרה לעבר הגבול המותר.
√ "זוכר אותי?". ככל שהשנים עוברות, יכולות הזיכרון שלי מתקרבות לאלו של דלעת בפנסיה. אני מתקשה לזכור שמות ופנים של אנשים, גם אם הם היו קרובים אלי ואכלנו מאותו מסטינג, וגם אם הארוחה היתה אתמול בערב. אלא שיש אנשים שבמקום לסייע ולהבין שבגילנו, ההארד דיסק בראש כבר די מלא ולוקח זמן להעלות את רשימת אנשי הקשר – הם רק מקשים.
מדי פעם ניגש אלי מישהו שלפני עשור נסע איתי במשך חצי שעה ברכבת וניהלנו שיחה שהסתכמה במשפט הבלתי נשכח ״תגיד, כבר עברנו את בנימינה?״. הוא נעמד מולי בפרצוף של אחי התאום, ואם אני לא נופל על צווארו באופן מיידי, תוך ציון שמו ומספר הקטר בנסיעה המשותפת שלנו, הוא מתחיל במבחן: ״נו, מאיפה? לא זוכר? אה? מה קורה לך? לא מתאים לך, ניצני. תפסת תחת, אה?״
√ קול רם מדי בגינה ציבורית. לעיתים, כשאני מגיע לגינה ציבורית, אני מזהה תופעה שאין לה הסבר: אימהות שמדברות לילדים הקטנים שלהן בקול רם מאוד, למרות שהילד ממש קרוב. הן לא צועקות על הילד, חלילה, אלא מדברות אליו בווליום מוגזם, כדי שכולם מסביב ישמעו. סוג של יחסי ציבור לאימהוּת המשובחת שלהן ולגאונות של הילד.
הדיבור שלהן נשמע כמו קריינית במערכת כריזה בשדה תעופה: ״עידני חמוד, אתה יכול גם לתת לילד החמוד לשחק. אנחנו יודעים לשתף, נכון עידני? מה אמא לימדה אותך? הכל זה מ…? למעלה! נכון, חמוד״.
לא ברור מה הסיכוי האמיתי שעידן ייצא גאון, אבל לדעתי יש סיכוי די גדול שהוא יקבל את הגנים של אמא ויגדל להיות מעצבן.
√ מסבירי סרטים. צפייה בסרט בקולנוע יכולה להיות חוויה נהדרת או סיוט מתמשך. מספיק שמי שיושב על ידך אוכל פופקורן בפה פתוח או שותה מהקשית של הקולה ברעש של שואב אבק, והלך לך הסרט.
אבל יש זן אפילו גרוע יותר של נודניקים – מסבירי הסרטים. אלה שבמהלך רוב ההקרנה עסוקים במתן פרשנות למתרחש על המסך. הם לא עושים את זה בהכרח בסרט של פליני, שאולי זקוק להסברים, אלא גם בסצנות מורכבות שבהן סילבסטר סטאלון חוטף בוקסים מרוסי בשם דראגו.
לפעמים הם לא מסתפקים בהסברים, אלא עוסקים גם בניחושים לגבי המשך העלילה. זה יכול להישמע בערך כך:
״מי זה, זה הדוקטור?״
– לא, זה הספר שעשה לה קודם את הפרמננט והכניס את המחליק לתיק.
״הוא תכף ירצח אותה, תשמע מה אני אומר לך. מעניין אם אחותה תגלה לה מה הוא לחש לה״.
מוזיקה מפחידה, הספּר מתקרב לגיבורה. נשמעת צעקה.
״תיזהרי, הוא מאחורייך! יא הבלה. למה היא לא בורחת?״
– כנראה בחורה טובה, נותנת אמון בבני אדם. נקווה שייגמר טוב.
״ברור שייגמר טוב, בסוף דורסת אותו משאית, ראיתי את הסרט הזה אתמול״.
√ בעלי סדר יום מושלם. מדי פעם אני קורא באחד העיתונים ראיון עם מנכ״ל מצליח, שמספר על סדר היום המושלם שלו, שכולל השכמה בחמש בבוקר, ריצה של עשרה ק"מ בים, מאתיים שכיבות סמיכה, אכילת חצי מלפפון, הכנת סנדוויצ'ים לילדים תוך ניקוי הבית, קריאת ספר על שיווק דיגיטלי, ניהול שיחת סקייפ עם מרק צוקרברג ותרגול מדיטציה בווטסאפ עם הדלאי לאמה. כל זה לפני ההתייצבות במשרד בשבע וחצי בבוקר, שלב ביום שבו הדבר היחיד שאני הספקתי זה לסמס מהמיטה לאשתי שנמצאת בסלון שתחליש את הטלוויזיה, כי אנשים ישנים פה.
לא ברור איך האנשים הנ"ל מצליחים לעשות את כל הדברים האלה בשעה מוקדמת כל כך, ועוד נשאר להם כוח להיות מעצבנים גם בשאר היום.
√ מדבר ונוגע. לא יודע מתי התחיל הנוהל הזה, שבו אדם מדבר אליך, ותוך כדי כך דופק לך ביד על הרגל או נוגע לך בכתף באצבע אחת, כדי להדגיש נקודות מסוימות. נכון שבעולם המודרני הגירויים מסביב רבים, וכל אחד מעוניין למקד את תשומת הלב והקשב לכיוונו. אבל זו עדיין לא סיבה לעשות לי מסאז׳ לא ממש ארומטי. באופן אישי זה מביא לי עצבים, ואם ההסבר שלו ארוך מדי, גם משאיר לי סימנים כחולים על הרגל.
√ הבלתי משומנים. אנשים רזים שמספרים לך שהם אוכלים הכל חופשי – עוגות, חומוס, ממתקים ולאפות בלילה – ונשארים רזים. אין צורך להכביר מילים, מדובר באנשים בלתי נסבלים, שיש להגלות או להכריח לעבור ניתוח השתלת שומן.
√ גברים שנעמדים לך מול הפרצוף עם בגד ים. את או אתה יושבים בים על כיסא כתר פלסטיק נמוך, ומישהו נטול חולצה נעמד לכם מול הפרצוף עם בגד ים רטוב, כשמבושיו בגובה העיניים שלכם. להשלמת החוויה הוא גם מטפטף עליכם.
אגב, נתתי לחבר שהוא פסיכיאטר נודע לקרוא את הרשימה הזאת. הוא השיב שגם לו יש רשימה בשבילי – של מוסדות לבריאות הנפש, שישמחו לטפל בי. √
