משחק מכור

איור טליק לזר- כך תזהה את המוכרן שלך

היה זה יום קיץ חם, והיו לי כמה שעות להרוג. המזגן של הקניון תמיד עושה את העבודה. תוך כדי שיטוט אקראי, מצאתי את עצמי בחנות בגדים. המוכרת העניקה לי תשומת לב, מדדתי אינסוף חולצות ומכנסיים, ובכולם נראיתי מעולה, לדעתה, וגם לדעת המראה שהועמדה בצורה שהרזתה והגביהה אותי. לרגע היה נדמה לי שיש לי שיער על הראש.

אף שלא התכוונתי, ומתוך תחושת אשמה מסוימת על שבילבלתי לה את המוח, רכשתי לי חולצה קיצית חביבה והרגשתי כמו יו הפנר. המשכתי למעדנייה בקניון, שם היה אירוע טעימות, מלצרים כירכרו סביבי והציעו לי לנסות יינות, מאפים ונקניקים. יצאתי אחרי חצי שעה בלי לקנות כלום, כי כבר הייתי מפוצץ מהטעימות, אבל בתחושה מרוממת שהלקוח תמיד צודק, ושבעל העסק תמיד מכרכר סביבו.

כשנכנסתי לבית המרקחת הסמוך במצב רוח עליז ומפונק, ציפיתי שאווירת הטעימות וה״מגיע לי״ תימשך. להפתעתי, הרוקח לא שאל אם ארצה לשמוע על המיוחדים שלהם, לא אמר שמשחת הוולטרן תשב לי בול על הגב ולא הציע לי לטעום מהמוקסיפן החדש.

מוכרנים בחנויות הם עם מגוּון ורב־פנים. הם נבדלים זה מזה על פי תחום העיסוק, אופיים ואופי המוצרים. לכבוד הקיץ – תקופה שכולה ים, שמש ומרכזי קניות ממוזגים – הכינותי, ללא תמורה ועל אחריותכם בלבד, מדריך קצר לזיהוי מוכרני ארצנו.

המוכרן האדיש. נפוץ בעיקר בחנויות בגדים, בארץ ובחו"ל. מתאפיין ביחס הקורקטי־עד־מתעלם שהוא מפגין, ובכך שרוב הזמן הוא מפנה את מבטו לעבר משהו חשוב יותר שנמצא מעבר לזכוכית – גם אם מה שנמצא שם זה הפחים של הקניון. הוא עסוק בלהבהיר לי שמבחינתו אני מבוגר מדי, לבוש רע ולא מספיק מגניב בשבילו: יש לו דברים טובים יותר לעשות עם החיים שלו מאשר להתאים מכנסיים וחולצה שיסתירו את התחת והבטן השמנים שלי. הוא כאן כדי לשרת דוגמניות, מלכות יופי או את ציון ברוך, וזה שהם לא נוטים להיכנס ל"בוטיק אלפרד" בקניון השכונתי לא מעניין אותו.

המשפט שיחזור אצלו לא פעם הוא: "אדוני, אין לנו את המידה שלך, וגם לא תהיה. תנסה ממול ב'למטייל', יש שם אחלה אוהלים".

המוכרן החנפן. גם הוא חושב שאני שלוך לא מעודכן, אבל יעשה הכל כדי שארגיש טוב. נגיד, יתקע לי חולצה צמודה שתעשה לי ציצים ויגיד ש"זה יושב עליך מדהים״, ויוסיף בקול אמין: ״יאיר, חשבת פעם על דוגמנות מסלול?״. אם הוא עשה עבודה טובה, אני אצא מהחנות עם כמה שקיות, אבל כשאגיע הביתה אחטוף השפלות מעליבות מהמשפחה, אבין שנפלתי קורבן לנוכל מתוחכם ולאגו של עצמי, ואמהר לבדוק שיש בשקית פתק החלפה.

כשאבוא להחליף בחנות את חולצת הבטן הפרחונית שהוא מכר לי, אדפוק בו מבט מאשים, אבל הוא כבר יהיה עסוק בלקוחה רחבת עצמות ש"נראית עם הגופייה הזאת כמו גל גדות".

המוכרן הישר. לא תמיד האמת היא האופציה הטובה ביותר. מוכרן שיתעקש לבשר ללקוחה שעם המשקפיים האלה היא נראית כמו סבתא שלו, יתקשה להחזיר אותה לחנות. גם בעל חנות כלי עבודה שיגיד ללקוח שכשהוא מחזיק ככה את המפתח השבדי והצינור שני צול הוא מזכיר לו שחקן בסרט פורנו, יתקשה להתפרנס (אלא אם כן הוא בעצמו יעבור לתחום הפורנו). בקיצור, גילוי לב הוא לא אופציה בענף הזה.

המלצר הממליץ. מלצר הוא איש מכירות. באופן מוזר, אנשים נורמטיביים מחליטים מה להזמין במסעדה על פי חוות דעת שקיבלו ממלצר. זאת, אף שמדובר באדם זר, בעל אינטרס מובהק להיפטר ממצרכים שנשארו במטבח יותר מדי זמן, ושייתכן שהוא עצמו אוכל בבית שימורי לוף. יש מצב שטבעוני שניזון מח'וביזות וחמציצים ממליץ לך בפסקנות על כבש בתנור, למרות שהכבש פחות צמחוני ממנו. ובכלל, עוד לא נולד המלצר שיגיד לך שהמנה הזו היא זוועת אלוהים, שפשטידת הברוקולי מורכבת משאריות חסה ומפיות משלשום, ושהשף הגיע לעבודה מצונן ומשתעל.

מוכר הדיסקים המתנשא. פעם, כשעוד היו חנויות תקליטים ודיסקים, למוכרנים היתה יומרה לחנך אותך. אם היית ניגש לקופה עם דיסק של להקת אבבא ואוסף נעימות של U2 בגיטרה ספרדית, המוכר בעל הראסטות שמעולם לא פגשו שמפו ובטי־שירט מלוכלכת של איירון מיידן, היה מסתכל עליך במבט מזלזל כאילו אתה נערה פותה או גמלאי שברח מדיור מוגן, ואתה היית צריך להתנצל ולהסביר ש״זה לא בשבילי, זה לאחותי הדבילית״. למי שמתגעגע, הז'אנר עדיין חי בחנויות ספרים.

הקופאית הקורקטית. מעבר לניסיונות נואשים של הרגע האחרון לדחוף לך משהו מהמבצעים – נורות, סוללות או סבון ידיים בניחוח קוקוס – הקופאית בסופר מתרכזת בלהעביר את הקניות שלך דרך הברקוד כמה שיותר מהר. לפעמים אתה יכול לראות בעיניה מה היא חושבת על הקניות המטורללות שלך ועל כך שרכשת שלושים אריזות של מטליות לחות, למרות שלא קוראים לך איל מקיאג'.

הייתי שמח לפגוש פעם בקופה מישהי שלא תכבד את חסיון מוכר־מכור, תאמץ גינונים של חנות בגדים ותגיד שאני נראה לה פחות טיפוס של יוגורט עיזים, ודווקא תמר מג'הול יישב עלי פיצוץ. זה יכניס קצת אקשן לקנייה.

הלקוח תמיד לכוד. יש עוד מוסדות שבהם אתה אמור להיות לקוח ואין לך שום יכולת בחירה או נטישה. כשאתה עולה לאוטובוס, למשל, הנהג לא יברך אותך ב״ישיבתך חשובה לנו״, לא יברר ״האם תרצה לשמוע על התאונות האחרונות שלנו?״ ולא ימליץ לנוסעת ש״עם הגיזרה הדקה שלך יתאים לך מאוד לרדת ליד העירייה״.

גם חברת החשמל, שלה אני משלם כבר חמישים שנה, לא צילצלה מעולם לשאול אם אני נהנה מהחשמל שלהם, או אם הזרם לטעמי. מוזר שהם לא מודאגים שאני אעזוב אותם ואעבור למתחרים, חברת החשמל סטטי. √