משתתפים בצערך ובשמחתך

להדפסה pdf

לא פעם החיים הם קלישאה. לצד קלישאות פופולריות כמו "החיים זה לא פיקניק", "הכל לטובה", "כגודל הציפייה גודל האכזבה" ו"כול כאלב ביג'י יומו", שמעתי לא פעם אנשים שאומרים: "פתאום הכל קרה בבת אחת". אז מתברר שגם אני לא יוצא דופן, והשבוע גם לי הכל קרה בבת אחת, ובגדול.

זה התחיל בטלפון מהבכורה ומהחבר שלה, שאמורים להינשא ביוני. מסיבות משפחתיות שונות (שאינן נכד שמתבשל), היא והחתן המיועד החליטו להקדים את המאוחר ולהינשא בחתונת בזק. השיחה בבוקר יום א' התנהלה בערך ככה:

"בוקר טוב. החלטנו שנעשה חופה קטנה אצלכם בבית ביום חמישי. תארגנו קצת אוכל, רב, צלם ובגדים, ותזמינו 15 בני משפחה. זה לא במקום המסיבה ביוני. ביי". למרות ההתראה הקצרה והעובדה שאפילו שליחים של פיצה שאתה מזמין נותנים לך יותר זמן מראש להתכונן לבואם – זרמתי עם העניין.

הגברת הראשונה ואני אנשים קלילים למדי, וגם משלימים מצוין אחת את השני – לה יש יכולות ארגון נפלאות, ואני מצוין בלא להפריע לה. מייד נרתמנו למשימה, ובעזרת כמה מומחים בתחום והיעדר שעות שינה, סגרנו קצת אוכל, הזמנו פרחים, סגרנו עם רב ורצנו לרכוש לכלה שמלה – ולנו מחלצות הולמות.

ליתר ביטחון, לבקשת הכלה וכדי שהכל יהיה עוד יותר מסובך, הזמנו מהרגע להרגע כמה בעלי מקצוע סימפטיים לסייד כמה רטיבויות מכוערות בבית. הכל ביחד הפך את הימים ראשון עד רביעי למורכבים למדי, אבל בסך הכל הרגשנו עייפים אך מרוצים, מסוידים ומוכנים לאירוע המרגש.

אבל אז, בין השיפוצים לשמלות הכלה, בין חיפוש ז'קט לאבי הכלה המאותגר אופנתית לשיחות עם הרב, ברביעי אחר הצהריים הגורל סיפק לנו טוויסט בעלילה. אבי היקר, אנצו ניצני, נפטר.

ליוויתי אותו לבית החולים ולחדר ההלם, וכשהבנתי שזה הסוף – אספתי כוחות ויצאתי לבשר על מה שקרה לנכדיו שחיכו בחוץ.

בתוך הבכי של הנכדים, ניסיתי להציע לבתי שתקיים את החתונה כמתוכנן, אבל היא סירבה. העצב היה גדול, והיא לא ראתה את עצמה מתחתנת בתוך סיטואציה כזו. בינתיים, רעייתי ביטלה את החתונה ואמרה לכל הספקים שהם משוחררים.

כיוון שאבא היה איטלקי גאה, הצעתי לפורום הנכדים לעשות את מה שהוא היה עושה לו היה איתנו ברגע העצוב הזה – מזמין את כולנו לפיצה. וכך עשינו. ישבנו בבית, אכלנו פיצה והעלינו זיכרונות. אחרי שהעניינים קצת נרגעו, דסקסנו שוב את נושא החתונה המיועדת למחרת. לשמחתי, הוחלט לקיים אותה. שלחנו הודעות לספקים שהביטול מבוטל ושהאירוע מתקיים. ואכן, למחרת קיימנו את האירוע, המוזמנים הגיעו והזוג התחתן, בשמחה גדולה מהולה בעצב.

בני המשפחה המעטים שהגיעו היו נבוכים למדי, ובירכו אותי ב"משתתפים בצערך על מות אבא ובשמחתך על נישואי בתך".

למחרת קמנו בבוקר, סידרנו קצת את הבית מאירועי החתונה והתחלנו לטפל בסידורי ההלוויה. הבית, שזה עתה הוסב לאולם חתונות, הפך לבית אירוח של שבעה.

כמה מילים על אבא שלי.

אבא נפטר בגיל 96, וכמו שהוא נהג לומר כשמישהו מבוגר מת, כנראה בתרגום מאיטלקית: "המינקת לא חנקה אותו". הוא חי חיים שלמים מלאי עשייה, הישגים וסיפוק, והיה אב נהדר ובעל אוהב. הוא היה דוקטור להיסטוריה, אף שלא עבד אפילו יום אחד בתחום, ועסק בכלל בהקמה ובניהול של מפעלים ברחבי הארץ.

אף שהיה איש רציני מאוד, הוא ידע גם לקחת את עצמו בקלילות ולא עשה מעצמו עניין. הרצאה טובה, הוא אמר, מורכבת מבדיחה טובה בהתחלה, בדיחה טובה באמצע ואחת בסוף, והוא אכן היה מרצה מבוקש שידע למצות נושא בצורה מקיפה ומושלמת.

כאיטלקי גאה, הוא לימד אותנו כמה דברים שחשובים בעיקר לאיטלקים: לא חותכים פסטה, לא מגלגלים פסטה על כף, לא שמים פרמזן על פסטו, וכשמזליפים אלכוהול על סלט פירות או על עוגה יבשה עם כפית – אפשר לגלות נדיבות ולהחליף את הכפית במזלג.

הוא לימד אותנו איך לספר סיפור, איך לספר בדיחה ואיך להקשיב. מעבר לעובדה שבהקשבה לזולת יש מן הנימוס, הוא הסביר שהקשבה יכולה להועיל במשאים ומתנים. "תקשיב לצד השני, ואם תשתוק מספיק זמן – הוא יתחיל לדבר שטויות ויפלוט אינפורמציה שהוא לא התכוון לגלות, וזה יהיה לטובתך".

עוד ביטוי שתרגם מאיטלקית היה קשור להבאת מתנות. כשהיינו ילדים והוא חזר ממסעותיו הרבים בחו"ל, היינו שואלים אותו מה הוא הביא לנו. ובמקרים שבהם לא הביא כלום, הוא היה עונה: "הבאתי לכם גיבן עם משרוקית בתחת". לא ממש ברור מי המציא את הביטוי, למה בדיוק היתה הכוונה, מיהו הגיבן, איך הגיעה לו המשרוקית לתחת ואילו קולות יצאו ממנו בשירותים – אבל לנו בהחלט היה ברור שמתנה אין כאן.

אבא נהג להתלבש לעבודה בחליפות ועניבות. המראה המחויט הקנה לו תחושת רצינות וביטחון. הוא השתמש בביטחון הזה בליווי החליפות והעניבות גם לדברים פחות רציניים, למשל, כשהיה צריך פיפי בדרכים. בצר ולוחץ לו הוא נהג להיכנס לבתי מלון ברחבי הארץ והעולם, כאילו הוא מינימום הבעלים של רשת הילטון, עושה פיפי – ויוצא. הוא סיפר שפעם, כשכנראה לא התלבש מספיק מהודר, איזה זוג בלובי של בית מלון ביקש ממנו עזרה עם סחיבת המזוודות לחדר.

ב־11 השנים האחרונות טיפל בו במסירות בחור הודי צעיר בשם סביו. בתחילת היחסים ביניהם הם נהגו לשחק כל מיני משחקי קובייה וקלפים, אבל אבא, שלא אהב להפסיד, ושהבין שלסביו יש זיכרון אפילו יותר טוב משלו ושהוא חריף ולא פראייר, כבר לא רצה לשחק איתו יותר.

כישראלים, כשאנחנו מטיילים בחו"ל אנחנו מנסים להספיק כמה שיותר, וכדי למצות את הזמן שהוקצב לנו אנחנו נוהגים לרוץ מהמטוס לעמדת הדרכונים, מהדרכונים למזוודות ומהמזוודות למונית שתיקח אותנו הכי מהר למלון. אצל אבא זה היה אחרת. באחת הנסיעות המשותפות שלנו לאיטליה, כשכולנו מורגלים בריצה הרגילה, אבא עצר אותנו בבית הקפה של הטרמינל ואמר: "רגע, למה לרוץ? הגענו לאיטליה. קודם כל שותים קפה ואוכלים משהו…".

שלום לך, אבא. אנחנו כבר מתגעגעים.