צילום זיו קורן
צילומים: זיו קורן
כשהייתי ילד, אחרי מלחמת ששת הימים, להיות טייס היה עניין גדול. הטייסים שלנו השמידו את חיל האוויר המצרי על הקרקע, וכולנו רצינו להיות כמוהם. מסביב כולם שרו ש"העזים והטובים כבני רשף יגביהו עוף", סיפרו לנו ש"הטובים לטיס", ועוד לא הבינו שיש בעיה עם התוספת "והטובות לטייסים".
לקבל זימון לקורס טיס היה כמו לקבל אישור רשמי מהמדינה שאתה מושלם. הנה צה"ל מודיע לך שאתה חכם, בריא, רואה מצוין בשתי העיניים, והִפגנת הצטיינות יוצאת דופן במבחן של "איזה משולש מתאים לאיזה חור". הצבא מוכן להפקיד בידיך נכס שעולה כמו כמה בתים בתל אביב וסומך עליך שתחזיר אותו בשלום ובלי שום דפיקה בשאסי.
מי שעבר את כל השלבים בקורס ונהיה טייס הפך למלך העולם, אהוב הבנות וחביב ההורים שלהן, שילוב של סופרמן, אלוהים ובראד פיט אחרי הפרידה מאנג'לינה. בטקס הסיום הוא קיבל כנפיים ויהלום באיבר אסטרטגי. אם אייל גולן היה פעיל באותה תקופה, הוא היה שר "יש לי רק חלום על איבר עם יהלום".
אני לא זוכר הרבה מהתקופה שלי בקורס טיס, בעיקר כי לא הייתי בכזה. האמת היא שאפילו לא זומנתי לבחינות. למרות שם משפחתי הבוטני, לא הייתי פרח טיס ואפילו לא קוץ טיס. הדברים היחידים שעליהם נתנו לי לנהוג בצבא היו נגמ"ש ושדכן, והכי קרוב שהגעתי לטיסה היה כשצעקו עלי באפסנאות "עוף מפה".
לכן, כשהעורך החליט לבדוק את כישורי הטיס שלי, ציחקקתי מתחת לשפם שאין לי. הנה ההזדמנות שלי להוכיח לכל האנשים בחיל האוויר ולכל הבנות שהעדיפו לצאת עם טייסים איזה אביהו בן־נון הם הפסידו.
נכון שאני סובל מפחד גבהים, ולדעתי גם הגבהים קצת בפחד ממני. נכון שבמשקלי הנוכחי עשויים לחייב אותי בטיסות על אובר ווייט גם בלי מזוודות. נכון שהכי קרוב שהגעתי ל־F-16 היה מקש F1 במחשב. נכון שהכנפיים היחידות שקיבלתי היו מהקצב באטליז, ונכון גם שכישורי הניווט האוויריים שלי כל כך לקויים, שאני מסוגל ללכת לאיבוד גם בדיוטי פרי בנתב"ג. אבל אני עוד אטיס מטוס – ושכולם יקפצו.
צילום זיו קורן
ידידי הטייס הוותיק איתן כרמי, שאני מכיר את משפחתו כארבעים שנה, סיפר לי כבר מזמן שמאז הפנסיה הוא נוהג לטוס ואף להדריך טייסים חובבים על מה שמכונה אז"ם – אווירון זעיר משקל, ובלשון העם, אולטרה לייט. איתן, שהיה טייס מהולל בחיל האוויר ואחר כך קפטן באל על במשך הרבה שנים, הציע שאצטרף אליו לטיסה בשמי הארץ. קבענו שלקראת ראש השנה הוא יכיר לי את נפלאות הטיסה במטוסים קלילים, בתקווה שאני לא אכיר בתמורה את נפלאות ההקאה בשחקים.
נפגשנו בבוקר במנחת עין ורד, שהכניסה אליו נטולת שער ונראית כמו כניסה לחוות ירקות שבעליה מוכר את מרכולתו מהשדה לצרכן. אל תצפו לשדה תעופה של אח"מים עם מטוסים פרטיים, ואפילו לא למוסך מרכזי של מכוניות באזור התעשייה של ראשל"צ. המקום מזכיר יותר בית קפה של זרוקים בדהב, כשמדי פעם מטרטר לו איזה מטוס בשמיים. מגדל פיקוח אין, וגם לא צריך.
בעל הבית, דוד שפט, שכמו אדמוניים רבים מסוגו מכונה ג'ינג'י, הוא פנסיונר וטייס בעצמו, שהפך את המשק החקלאי המפסיד שלו למנחת מטוסים. יש לו כמה האנגרים גדולים מפח, שבהם הוא משכן את האולטרה לייטים החמודים ועוד סוגים של מעופפים עם מצנח ופרופלור. כסף הוא לא ממש עושה מזה, אבל נראה שהוא נהנה.
"תגיד לחבר שלך לפיד שהוא הרג לנו את הענף", אומרים לי כרמי והג'ינג'י. "כשהיה שר האוצר, הוא תקע לנו מס של 15 אחוז על המטוסים שלנו וקרא לזה 'מס עשירים'. מאיפה הוא הביא את הקשקוש הזה? אנחנו עשירים? המטוסים האלו עולים כמו קטנוע". אלה נשמעים כמו דברי טעם, אם כי הם לא ממש תרמו לביטחוני העצמי המעורער בלאו הכי. אני אמור לטוס תכף בגובה כמה קילומטרים במשהו שעולה כמו טוסטוס?
"מטוס משומש עולה 40 אלף שקל", הם המשיכו. "אנחנו בסך הכל כמה מאות אנשים רגילים, שיש להם תחביב לא יקר. קבוצות של שניים עד שישה אנשים רוכשות מטוס ומחלקות את הזמן ביניהן".
אין ספק שלא מדובר במטוסי יוקרה. האולטרה לייט שלנו נראה כמו שילוב של מטוס ריסוס כמו שראו פעם בשדות ומטוס נייר כמו שעשינו פעם בכיתה. לא היה עדיף לי למצוא חברים מיליארדרים?
צילום זיו קורן
בהמשך היום אני פוגש את הטייסים החובבים. כל מיני עורכי דין, רופאים ומהנדסים, שלא יכולים להתחיל את הבוקר בלי סיבוב של חצי שעה בשמיים. בתור אחד שלא מסוגל להתחיל את הבוקר בלי חצי שעה של מרמור על העולם ובהייה בקיר, אני די מעריך אותם. רובם נראים כמי שמגשימים חלום ישן, ואחרי שעברו את גיל 40, הילדים והריצה המטורפת של החיים, מצאו את הטיסה. בלי מבחני מיון וגיבושים.
על פי כרמי, האדם הוא כמו מצבר, שמדי פעם צריך לטעון אותו כדי שיעבוד, והטיסה היא הטעינה. זה כרוך בהוצאת רישיון, בלימודים שכרמי מעביר, וגם בבחינות. לפחות בטסט הזה אין חניה ברברס. התדלוק במטוסים נעשה בדלק של מכוניות, מה שמאפשר לך לנחות בדשא או בשדה ולמלא דלק בתחנת דלק רגילה, כולל מתדלק שבטח ינסה למכור לך מים כחולים לקוקפיט.
הטיסה בכלים האלה מחייבת מיומנות שדומה למה שהיה מקובל לפני מאה שנה. טסים ללא מכשירים, ובניגוד ל־F-16, שמוטס על ידי מחשב, כאן הכל אינטואיטיבי. אתה צריך לאמוד את המרחקים ולדעת איפה אתה נמצא. לומדים לטוס עם מפה על הרגל, וכדאי לדעת מעל איזה יישוב אתה טס ולתזמן בשעון כמה זמן לקח לך להגיע מנקודה לנקודה. לא טסים בלילה, לא בעננים, ולא כשמזג האוויר לא טוב. טיסה מהמרכז לאילת במטוס כזה, לא כולל עצירה בפונדק של כושי, אמורה לקחת שלוש שעות.
כדי להפיג את הפחדים שלי, הזכרתי לעצמי שכרמי הוא אחד הטייסים שהפילו הכי הרבה מיגים במלחמות ישראל, תשעה במספר. "יש כאלה שהפילו יותר ממני", הוא אומר. אחרי מלחמת יום כיפור טס כרמי מדי שבוע במיראז' מעל סוריה, כאיש מילואים. בשלב מסוים הסורים גילו אותו והתחילו לעקוב אחריו, ובאחד הימים ארבו לו בסיבוב ושלחו אליו טיל.
"הספקתי להסיט את המיראז', אבל הטיל התפוצץ והיתה פגיעה במטוס. ידעתי שאם אני נפלט מהמטוס אני הופך תוך שנייה לגרנולה, בגלל הגובה, אז החלטתי שעדיף להמר ולהישאר במטוס. נחיתה בסוריה לא נראתה לי כיף גדול. חשבתי לעצמי שאם כבר עינויים בחשמל, עדיף החשמל של הלבנונים, שהוא יותר עדין.
"בסוף הצלחתי להגיע עד חופי הארץ וצנחתי עם הכיסא בים. המטוס, למרבה הפלא, נחת על החוף בריא ודי שלם".
הסיפור בהחלט גרם לי להרגיש שאני בידיים טובות, ועדיין, התיאורים על סחרור בגובה 70 אלף רגל עשו לי ורטיגו. הרגשתי שעוד שנייה אני נופל מהכיסא בגובה 70 סנטימטר.
איתן כרמי – צילום זיו קורן
אהרון דניאל, טייס מהחבורה של עין ורד, היה אדיב מספיק כדי לאפשר לנו לטוס במטוס הסוואנה שלו. כפי שתראו בתמונות, אין כאן מחלקת עסקים, וגם דיילת לא נראתה בשטח. לא נשאלתי אם ארזתי לבד, ולא היה זמן לקנות טובלרון בדיוטי.
כרמי ביקש שאעזור לו להרים את הדלת הענקית של המחסן ומשך חבל כדי להחזיק את הדלת באוויר. לא ממש טיסה פרטית של כוכב רוק. אחר כך הוא דחף את המטוס החוצה לבד כאילו מדובר בעגלת סופר, הראה לי איך נכנסים, וגם איך נמלטים מהמטוס במקרה שיש בעיה. לא מעודד במיוחד, אם כי בינינו, גם במטוס מסחרי הדיילים מסבירים לך איך לברוח במקרה חירום, והכוריאוגרפיה המושקעת שלהם לא מסתירה את העובדה שבמקרה של נחיתת אונס, הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות זה להתפלל ולצעוק אמאאא.
נחגרתי ושמתי אוזניות, שזה קצת מוזר בהתחשב בזה שבטיסה הזאת לא מקרינים שום קומדיה רומנטית עם ג'וליה רוברטס. גם אין מזגן. אף אחד לא שאל אותי אם אני מעדיף חלון או מעבר, כי אין לא את זה ולא את זה. שירותים? הצחקתם אותי.
מצד שני, גם לא אמרו לי לכבות את הסלולרי בזמן ההמראה. כאילו אני יכול לדבר עם מישהו כשיש לי רעש של חפירות הרכבת הקלה באוזן.
כרמי עשה כמה בדיקות, הניע את הקטנוע המשודרג ומילמל משהו בקשר, אבל לא ברור לי עם מי הוא דיבר, הרי אין מגדל פיקוח. מצד שני, זה לא שהוא היה צריך לתזמן את ההמראה עם מטוס של סוויסאייר או עם צ׳רטר ליוון.
מסלול ההמראה, שעשוי כורכר ולא אספלט, גרם לי להרגיש בזמן ההאצה פחות כמו טייס ויותר כמו קיבוצניק בטרקטור. כמה שניות – והופ, אנחנו באוויר בקומביין המעופף.
בקטנוע שהיה לי פעם והיה נכבה לפעמים היה אפשר לפחות להוריד רגל לקרקע ולדחוף. אבל מה עושים אם הדבר הזה נכבה לנו באמצע השמיים כי נגמר הדלק, או שהלכו הפלאגים והפלטינות? מה אני עושה אם משהו קורה לכרמי? או שסתם נמאס לו ממני והוא מחליט לשחזר את המבצע מגבול סוריה, צונח למטה ומשאיר אותי לדבר לג'ויסטיק?
האולטרה לייט יכול לטוס שלוש שעות ברציפות, והחבר'ה פה כבר עשו טיולים ברחבי העולם בהנאה מרובה. אני באופן אישי מעדיף להגיע ללונדון או לברצלונה בגירסה המסורתית, עם הדיילת ששואלת צ'יקן או ביף. אבל אני מכבד גם אנשים שהם פחות צ'יקן ממני.
צילום: זיו קורן
באולטרה לייט אין לך על מי לסמוך אלא על טייסנו שבשמיים. כרמי מבוגר ממני באיזה שני עשורים, ואני ממש קיוויתי שהוא יודע מה הוא עושה, כי הישועה לא תבוא מ"טייס המשנה" המפוחד לצידו, שמאז תחילת הטיסה כבר איבד את כל השערות שלא היו לו.
נכון שישבתי לכאורה בכיסא הנווט, אבל כמו שציינתי, אני וניווט מעולם לא היינו מיודדים. במטוסים האלה אפשר בקלות לחצות את הגבול, ולילה של חקירות בבית מעצר ירדני לא הסתדר לי בלו"ז.
ניסיתי לברר עם כרמי בעדינות כמה הטיסה מסוכנת ומה סיכויי ההתרסקות שלנו, מ־1 עד 11.9. יכול להיות שהמודל הכלכלי של ביטאוני האולטרה לייט בעולם נסמך על מודעות האבל של חברים שהתרסקו?
הוא אמר לי להפסיק לבלבל את המוח, כי לטוס באולטרה לייט זה בטוח יותר מנסיעה באיילון. הוא גם ציין שהוא חוסך ממני כל מיני סיבובים מיותרים וסלטות שובבות, שיזכירו לשנינו מה אכלתי בבוקר.
טסנו מעל נתניה והסביבה. ראיתי את נופי השרון, הפרדסים, השדות ומכוניות קטנות שנסעו על הכביש כמו מכוניות צעצוע. כרמי דיבר אלי, אבל לא יכול היה לשמוע אותי בחזרה. הרעש במטוס הסגור חזק כמו זה של מכסחת דשא.
ככל שהדקות חלפו כך התחלתי להבין למה החבר'ה האלה מתמכרים לספורט הזה. זו באמת הרגשה מרוממת רוח. צילמתי אותנו בנייד וגיליתי שעדיין יש לי אינטרנט, אז הפעלתי מייד פייסבוק בסטטוס שידור חי ושידרתי לעולם את הטיסה הראשונה שלי.
חשבתי לעצמי שאם נאבד את הדרך, אני אוכל להפעיל ווייז, שיגיד לנו לפנות ימינה בציפור הבאה, ואני אוכל לכתוב ש"איני הטייס".
יש לי קרוב משפחה או חברה טייסים, אבל לא נזכרתי בכלום
הסיבוב שלנו בשמיים לקח חצי שעה. בסוף כרמי הנחית את הבונבוניירה שלו כמו חמאה, למרות שהמסלול לא סלול. חמישים שנות טיס עושות את שלהן.
דקה אחרי שהרגשתי כמו טום קרוז ב"אהבה בשחקים", נחת לידנו מסוק חתיכי, והטייס נופף לי לשלום ושלח נשיקות חמות באוויר. ניסיתי להיזכר אם יש לי קרוב משפחה או חברה טייסים, אבל לא נזכרתי בכלום.
כשהוא התקרב והוריד את הקסדה, גיליתי שזה לא אחר מאשר איל קיציס. מתברר שהאיש הוציא רישיון על מסוק וחזר עכשיו מטיסה בשמי הארץ נהדרת עם ידידו הרווק, גיא גיאור. הממזר עשה כל כך הרבה רוח עם הפרופלור, שהוא מילא לי את האוטו באבק, יום אחרי שהשקעתי ברחיצה. בקיצור, אפילו כאן מישהו השאיר לי אבק.
בדרך הביתה חשבתי לעצמי שאם האולטרה לייט יכול לנחות כמעט בכל מקום, בעולם העתידי אפשר יהיה להפוך אותו לכלי להעברת חבילות ודואר. במקום ללכת לדואר כדי לקבל חבילה מעלי אקספרס, לחכות שעה בתור ולעמוד מול פקידה עייפה שאוכלת מולך סנדוויץ' טונה, יטוס מעלינו דוור באולטרה לייט ויזרוק את החבילה למרפסת. הוא יוכל גם להוביל פיצות, להעביר ספה מאיקאה ולהסיע את הילדים לחוגים. √
