נערי החוף הם גם געגועים לנחל

Los Angeles 1962. Photo by Michael Ochs Archives/Getty Images

אם היו אומרים לכם שמוצרט מגיע להופעה ברעננה וינגן את מיטב הלהיטים שלו, הייתם קונים כרטיס? ברור שכן. אז בריאן ווילסון, שבשנות השישים יצר מוסיקה שהיא נכס צאן ברזל של המוסיקה הפופולרית ושל התרבות המערבית בכלל, יופיע כאן בשבוע הבא, ולמרות שכבר קניתי כרטיסים מזמן, אני שוקל לישון בלילה שלפני בשק שינה ליד אמפי רעננה, רק כדי לא לאחר בטעות.
השם אולי לא אומר לכם הרבה, אבל ההרכב Beach Boys, או ״נערי החוף״, כפי שקראו להם במצעדי הפזמונים של שנות השישים, עשוי להזכיר לכם משהו. ווילסון, היום בן 73, היה הדמות המרכזית בלהקה, וחוץ משירים מושלמים, סיפור החיים שלו גם סיפק מלודרמה בלתי נגמרת.
הוא היה ילד בכור ומוכה במשפחה מוסיקלית קליפורנית. גם אחיו הצעירים היו בלהקה – קרל, בעל קול‎‏‎‎‏‏ הקטיפה, ודניס החתיך, שגם ניגן בתופים. שניהם, אגב, כבר לא איתנו. קרל מת מהתקף לב, ודניס, תאמינו או לא, טבע בים (שזה בערך כמו שמיק ג'אגר היה נהרג במפולת סלעים, או ג׳ים מוריסון מקריסה של דלת).
הלהקה תפסה גובה עם שירי גולשים והמציאה את הסאונד של קליפורניה, שהתבסס על שילוב קולות ייחודי. האב המכה ניהל את הלהקה של ילדיו, עד שהם פיטרו אותו.
בנעוריי, "נערי החוף" נשמעה לי כמו להקת שירי גולשים די מעצבנת, ולמעט "Good Vibrations", שהיה יצירת מופת אולפנית מסעירה, ועוד כמה שירים, לא הצלחתי להתחבר. אבל לפני כמה שנים נשביתי בקסמם של היוצר הגאוני הזה והביצועים המיוחדים של הלהקה.
ווילסון כתב את השירים ועיצב את הסאונד של הלהקה, ועדיין נשאר לו זמן להתחרפן לגמרי. הוא הפסיק להופיע, גר במיטה כמה שנים, התרכז ביצירת אלבומי אולפן מופתיים, פיתח אובססיה לתחרות עם הביטלס וכתב את השירים המדהימים שלו עם הפקת אולפן פורצת דרך ששידרג מהאזנה לעבודות של פיל ספקטור.
השירים היו מסובכים ומורכבים, אבל סיפקו הנאה גדולה גם למי שהאקורד היחיד שהוא מכיר זה הרכב של הונדה. בשלב מסוים השתמש ווילסון בנגני אולפן משובחים, כי חברי הלהקה, שהיו בסיבובי הופעות, פשוט לא היו מסוגלים לנגן את העיבודים המטורפים שלו. לצערו, התחרות עם ארבעת המופלאים היתה קשה ולא ממש הוגנת.
הסיפור שלו, כולל התככים בלהקה, הסמים, ההתחרפנות ופסיכיאטר מרושע שהשתלט לו על החיים מתוארים בסרט המומלץ ״אהבה וחסד״, שעמוס בשירים טובים ויכול לסייע בהבנת הסיפור המיוחד שלו.
אז מה כל כך מיוחד בשירים האלה, ולמה יש המכנים אותם מוסיקה קלאסית? בניגוד לשמחת הגלישה הקליפורנית שנעה בין גלים, חתיכות ומכוניות עם גג פתוח, יש במלודיות של ווילסון עצב ענק, שננעץ לך כמו סכין בלב. אני מודה שלא פעם פשוט זולגות לי דמעות כשאני שומע את המנגינות שלו.
תקשיבו ל"Don't Worry Baby", "The Warmth of the Sun" או "God Only Knows", שנחשב לאחד משירי הפופ המושלמים בהיסטוריה – ותבינו למה פול מקרטני אמר פעם שבריאן ווילסון הוא אחד מגאוני הדור, ושהוא בוכה כמו תינוק כשהוא שומע את השירים שלו. מקרטני גם גילה שאת השירים בסרג'נט פפר הוא כתב בהשראת האלבום "Pet Sounds" של הביץ' בויז.

ווילסון כתב את האלבום הזה בתגובה ל"Rubber Soul" של הביטלס, והוא שימש השראה להרבה מוסיקאים גדולים. בוב דילן אמר שאת האוזניים של ווילסון צריך לשים במוזיאון הלאומי של ארה"ב, אלטון ג׳ון הודה שווילסון, שיריו והעיבודים שלו היו ההשפעה הגדולה ביותר על יצירתו, וג׳ורג׳ מרטין אמר שאם הוא צריך לבחור גאון מוסיקלי חי אחד במוסיקת הפופ, זה בריאן ווילסון.
אצלנו בבית השירים שלו נכללים בחינוך הבסיסי. לא מקצוע בחירה, אלא חלק מלימודי הליבה, שמונחלים לדור הצעיר כמעט מלידה. כי כבר הוכח שווילסון בגיל צעיר יעשה אותך אדם טוב יותר כשתגדל.
כיוון שבמשך השנים פיתחתי אובססיה קלה לבחור, אני אוסף כל מיני סרטים והקלטות מעניינות שלו. באחת מהנסיעות שלי עם חברים ללונדון לפני כמה שנים רכשתי סט דיסקים לאספנים חסרי חיים, שאפשר לשמוע בו את תהליך היצירה של כמה מלהיטי הלהקה כשהם מופרדים לערוצים בודדים.
הקשבתי לדיסק המשונה הזה באחד הלילות במלון, כשאיתי בחדר חבר שאיים שאם הוא ישמע דקה אחת נוספת את הבס והתופים לבד, בלי השירה, הוא יזרוק עלי את הטלוויזיה, ו־god only knows מה יקרה לי. האירוע היה כל כך טראומתי עבורו, שבאותו ערב הוא החליט לעבור לעסוק בפוליטיקה ולהקים מפלגה חדשה.
אל תְצפו במופע שלו לאמן שמסתחבק עם הקהל. האיש לא בדיוק מתקשר עם הסביבה, וסיבותיו וגלולותיו עימו. זה קצת מבאס, אבל העיקר שהוא בא ונוכל לשמוע אותו כאן.

אם כבר מדברים על גיבורי ילדות שבאים לבקר, אני חייב כמה מילים גם על הצדיק אליס קופר. גם כאן מדובר באמן לא ממש פופולרי בארצנו. האיש, שעשה קריירה ממופעי במה שכללו כיסאות חשמליים, גיליוטינות ועריפת ראשים של תרנגולות בצורה שלא עומדת בתקנים של מועצת הלול, הקליט גם כמה שירים לא רעים, שעזרו לי לעבור את גיל ההתבגרות בשלום, ובהחלט המציא ז׳אנר מוסיקלי חדש: אני קורא לזה רוק אימה.
לא יודע מה בדיוק משך אותי לבחור הזה, שהתעסק בעיקר במוות ושאר הגעלות. כשהייתי בן 12, והבנות בכיתה שמעו במצעד הפזמונים את "האיש מן הבקעה" של להקת פיקוד מרכז ו"לשיר זה כמו להיות ירדן" של מירי אלוני, אני העדפתי את קופר, שלא גדל בבקעה ולא נשמע כמו הירדן.
הוא שרד בכבוד את האלכוהוליזם ואת ההרואין, ואפילו לא נדבק בשפעת העופות מכל התרנגולות שהסתובבו על הבמה. הוא עשה מוסיקה טובה עם הרבה הומור עצמי, ובלי לקחת את עצמו ברצינות. היום הוא בעיקר משחק גולף.
נכון שהוא בא לכאן בגיל 70, נכון שהגיליוטינה קצת חלודה, ולשיר על סוף שנת הלימודים בגילו זה קצת משונה, אבל איך אני, ששר עם הלהקה שלי על עישון בכיתה עם המורה, יכול לבוא בטענות. √

ראיון מצמרר עם בראיין ווילסון:

הביצוע שלי לקליפורניה גירלס…