ביום שלישי בשעה שמונה בבוקר נשמעה ברחבי הארץ אנחת רווחה קולקטיבית .הילדים חזרו סוף סוף לבית הספר ואלפי הורים חזרו לחיים . לא תשמעו אותי אומר את זה על יד הילדים, אבל יולי-אוגוסט עברו לי ממש מהר. אולי זה בגלל הילד שבי שעדיין רוצה עוד קצת חופש, אולי בגלל שאשתי היא זו שתפעלה אותם רוב הזמן ואולי בגלל שהם באמת ילדות טובות. דווקא באגף התקציבים נרשמו חריגות מטורפות ושיאים חדשים של בזבוז, ואני רוצה להודיע לידידי שר האוצר שאני כבר תרמתי את חלקי לתהליך הצמיחה של הכלכלה הישראלית. מהכסף שלי נהנו בעיקר יצרני הגלידה הגופיות ובגדי הים, עם דגש לנותני השירותים בתחום תיירות הפנים, ביניהם: צנחני הרחיפה, מפעילי 'הבננה' ומאמני הדולפינים באילת, מפעילי הריינגרים, האבובים ומורחות הפיתות עם הלאבנה בנהר הירדן , ושלל בתי קולנוע, לונה פארקים ויצרני נאגטס באזור המרכז . השקעתי יפה גם בחברת החשמל (בזכות המזגנים שעבדו גם כשאיש לא היה בבית) ותרמתי בלב רחב גם לחברות הסלולאר והדלק.
אבל אם הארנק שלי חשב שיהיו לו כמה ימי רגיעה לפני החגים הוא טעה בגדול, כי ממש רגע לפני שהילדים שבו אל ספסל הלימודים, נדרשתי למאמץ אחרון בתחום ההצטיידות לבית הספר. הוצאה שיש בה רגשות מעורבים . מצד אחד אתה משוכנע שהציוד שתקנה לילדיך הוא קודש לקידומם השכלתם והצטיינותם בעולם הפדגוגי, מצד שני …למה אני מבלבל את המוח? מדובר בחרטבונה שלא תתרום להם כלום. האם לנו היה בקלמר מחק בריח ורדים? האם היה לנו מחדד של אנגרי בירדס? האם הימצאותם של מחק ומחדד זה תשפר את יכולת הקריאה, המחיקה או הקילמור של ילדכם? ברור שלא. אבל העדר קונה אז גם אנחנו.
כדי בכל זאת להציל משהו מעתידה הכלכלי של המשפחה, הוחלט השנה להגיע לחנות הספרים עם רשימה מדויקת על העיפרון. ספירת מלאי מוקדמת העלתה שהבית שלנו הוא למעשה מחסן קצה של אופיס דיפו. בימ"ח נמצאו 300 שרוולי ניילון לשמירת מסמכים בעובי 45 מיקרון , קילו מחקים, חמש חבילות של חוצצי פוליו צבעוניים , שש זוגות מספריים , 12 שפופרות דבק ,שבע חבילות חודי עיפרון בעובי 0.7 מילימיטר , 23 ניירות דבק וחבילה של 24 מחדדים. במגירה התחתונה נמצאו גם שלושה מארזים שהכילו 30 עטים. תודו שזה מלאי די מרשים לבית שבו כשצריך לכתוב משהו אין אף פעם עט.
המלאי המרשים לא שכנע את הבנות להישאר בבית אבל את אשתי כן, אז יצאתי אתן לחנות עם הרשימה פלוס התחייבות לא לחרוג ממנה.
שפע המוצרים הכה אותי בתדהמה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ונכנסתי למצב של שיתוק. כשאתה מחכה ליום האחרון לפני תחילת הלימודים זה העונש שלך. אתה צריך לקבל החלטות במהירות ובתנאים קשים של צפיפות , דוחק והורים עצבניים.
המבחר האינסופי וצעקות ה"אימא תקני לי" של הילדים יכול להפוך כל אדם קר מזג לפסיכי עם תעודות. ברשימה של בית הספר כתוב דבק אבל לעזאזל לאיזה דבק הם מתכוונים – דבק פלסטי דבק שקוף, בשפופרת או בצנצנת? האם אני צריך טיפקס בבקבוק, עט טיפקס או סרט מחיקה? הסתכלתי על אגף העטים וחטפתי ג'ננה. מאות סוגים ויצרנים. עטים כדוריים ונובעים, צבעוניים וזרחניים. פה תמצא עט לכל עת. לחתימה על הסכמי שלום, לרשימה לסופר, לפיזור צ'קים ללא כיסוי ולפתקים עם תירוצים למורה.
לקחתי עגלה והתחלתי להעמיס אבל אז גיליתי שכמו מדינת ישראל גם אני מוקף אויבים. הבנות התגלו כאויב מספר אחת כשעל כל מוצר ששמתי בעגלה הם קיימו התייעצות והביאו לדיון עוד אופציות. האויב השני התגלה כבעל החנות שזמם לגרום לי לחרוג מהרשימה. ברגע שהוא ראה שהילדה מגלה עניין ביומן של "ואן דיירקשן "הוא הסתכל עליה עם חיוך של הזאב הרע ולחש: " אני רואה שיש לך כבר יומן של הלהקה למה שלא תיקחי גם תיק וואן דיירקשן שיהיה לך סט ? הרגשתי שאני רוצה לבעוט לבחור בישבן כדי שיחזור לדיירקשן ממנו הגיע, אבל מרוב שהיה צפוף לא יכולתי אפילו להרים את הרגל.
האמצעית שלי התעקשה על חודי עיפרון שלפי מחירם הם כנראה משמשים מהנדסים של כורים גרעיניים. למה היא צריכה כל כך הרבה עטים? הרי גם אם כבר היא כותבת משהו זה רק במחשב . הקטנה גילתה חולשה לטושים צבעוניים תיקים עם דמויות מתוכניות טלוויזיה ומחקים עם ריח. מה בכלל הקטע הזה עם מחקים ריחניים? מחקרים מוכיחים שילד שמריח מחקים בגיל שבע, יריח טיפקס בגיל אחד עשרה, וגז מזגנים בגיל חמש עשרה. כילדים היו לנו שלוש מחברות לכל השנה , עיפרון ,עט, מחוגה , מחק וזהו. לי היה ילקוט עור מרובע שליווה אותי מכיתה א' ועד הצבא. היה לו מנעול קטן שננעל על ידי מפתח מיניאטורי שבלעתי בטעות בכיתה ח' אחרי שהוא נדבק לי לסנדביץ'. היה לנו מחדד גדול שקובע לשולחן העבודה של אבא וכל האחים היו מחדדים בו. לפעמים גם השכנים היו באים. למה הדור הזה זקוק לעשרים מחברות של 80 עמודים? הם כותבים דוקטורט כבר ביסודי?
בקופה חשבתי על זה שלמרות שהציוד המשרדי של ימינו צבעוני ריחני קליל וכייפי והילדים עדיין שונאים את בית הספר בדיוק כמו שאנחנו שנאנו. ולנו היו מחברות חומות של "דפתר", עיפרון עץ צהוב ומחקים בלי טעם ובלי ריח.
רק כשחזרנו הביתה, הבנות אני וחברי "וואן דיירקשן" , ופרקנו את הסחורה בסלון גיליתי שחרגתי מהרשימה ביג טיים. כעסתי על עצמי על שלא הייתי מספיק תקיף עם הבנות רק כי התביישתי לעשות מהומות בחנות. לפחות יש לי עכשיו שנה שקט, התעודדתי.
אבל אז הגיעה אלינו שירה מהכיתה של הקטנה יחד עם תיק 'הלו קיטי' החדש שלה שנראה הרבה יותר שווה מתיק הפיות הורוד שלנו. מזל שיש את החגים. נלך להחליף.
למי שרוצה לדעת מי זה וואן דיירקשן בבקשה:
http://www.onedirection.co.il/
מי שרוצה להבין מה היה פעם מוזמן לצפות בשקפים ממצגת של אתר "נוסטלגיה און ליין" הנפלא : ולחוץ על מילה מצגת.
