השבוע נפל דבר בישראל. אחרי חודשיים של מתח ואי ודאות שגרמה לנדודי שינה בקרב אזרחים רבים, זה קרה – שנת הלימודים נפתחה כסדרה. ובימים כאלה זו הכותרת הכי אופטימית שיכול אדם לבקש. החופש הגדול הסתיים וכמו הרבה הורים אחרים גם זוגתי ואני שמחנו שהוא נגמר, ואפשר לחזור לשגרה (האפורה..) לעבודה (למי שיש..) לשפיות (היחסית..) ולהסתכל בציפייה אל החגים שבפתח. אבל עוד לפני זה מגיע שלב הסיכומים.
לכל מי שהוא לא אסיר עולם, חודשיים חופש זה הרבה זמן . ביולי עוד עמדנו בזה בכבוד. קייטנה של שבועיים, מחנה צופים של עשרה ימים, כמה ימים של ים, כמה של בריכה, כמה של רחצה מעורבת, קצת סבא, קצת סבתא, קצת משניהם.. בתכל'ס הזמן עבר די מהר. אבל אוגוסט כבר היה סיפור אחר לגמרי.
כמו חובבן שיוצא לשמש בלי כובע מצאתי את עצמי יוצא לקרב בלי תוכנית פעולה מסודרת , מרושש כלכלית מיולי שזה עתה הסתיים, עמוס ברגשות אשמה וחרד מהבאות.
שלושה ימים לתוך אוגוסט נשבעתי לעצמי שאם אני שומע עוד פעם אחת את המשפט "משעמם לי " או את אחיו החורגים " אין לי מה לעשות" "מה עושים היום" או "לא עשינו כלום כל החופש ", אני חונק מישהו עם תחתון חוטיני או לחילופין מפיל לעצמי 10על הראש קילו אבטיח וגומר עם החיים האלה.
איך מצליחים הזאטוטים האלה שצופים ברצף בטלוויזיה עשר שעות ביום לטעת בנו כל כך הרבה רגשות אשמה? איך הם גורמים לאבא הממוצע לחיות בתחושה שהוא קצין בידור בספינת שעשועים שאמור לייצר להם תוכניות בידור איכותיות במהלך החופשה? ליצחק קדמן הפתרונים.
בילדותי הקדומה מושג החופש היה נורא ברור ומסודר. אצל הורינו הפלמ"חניקים קרי הרוח ונטולי התסביכים, ההגדרה לחופש הגדול הייתה "אנחנו חיים כרגיל ואתם לא עושים כלום חודשיים", עם חריגות קלות. שבוע חקלאי אצל הדודים במושב בנגב, שבוע אצל הסבתא ברמת גן כששיא האקשן הוא ביקור במכולת (!). בשנים שלא היו מלחמות צ'ופרנו בשלושה ימים עם אוהל בכינרת או בחורשת טל. אילת הייתה הדובדבן שעל הקצפת. הגענו לשם נמסים אחרי שש שעות באוטו בלתי ממוזג ובכל זאת היינו מאושרים. שום חו"ל לא היה בתכנון. לא סאמר סקול ולא נעליים. רוב הקיץ היינו משחקים כדורגל בשכונה, הולכים מכות עם השכנים, רואים סמי וסוסו והוואי חמש אפס בטלוויזיה,מתפנקים בקרטיב לימון ומקלחת, וזהו.
היום אנחנו הסמרטוטים של הילדים. לא נותר סרט שלא ראינו, קניון שלא חרשנו, טעם של גלידה שלא אכלנו .אחרי הסינמה סיטי, חו"ל , צימר בגליל, סאמה-סאמה, אליסה במיני ישראל, פסטיבל מחולות בכרמיאל 'צוחקים בכפכפים' בבת ים ועוד כמה אירועים שרוקנו מאתנו את החסכונות, נותרנו עניים וחפויי ראש. לחופש נותרו עוד שבועיים ואוגוסט הכה בנו ללא רחמים. הסבתות הפסיקו לענות לטלפונים, הדודים אמרו שהם כבר חוזרים אלינו, חברים שינו כתובת. זה היה רק הבית אנחנו והבנות. קינאנו בחברים שיש להם משפחה בהתנחלויות, בעמק הירדן, בערבה, בקלקיליה… שיכולים לשלוח לשם את הילדים לכמה ימים. נותרנו משפחה אחת בין ארבעה קירות.
החופש שלהם הפך לכלא שלנו והם השתלטו לנו על המרחב הציבורי. בבקרים דילגתי מעל ילדים לא מוכרים שנחרו בתחתונים על מזרנים בסלון, מצאתי את עצמי מטגן מלאווח ומחמם שוקו לשש בנות באחת בלילה, המחשב שלי שהפך למפלצת פייסבוק וקונסולת משחקים, לא זיהה אותי וסיסמאות הכניסה שלי שונו. כל המזגנים בבית עבדו אבל קיררו חדרים ריקים. חשבון החשמל התחרה בחוב הלאומי של ספרד. לעבודה לא הצלחתי להגיע, אבל לכל מקום אחר בארץ כן. שירות ההסעות של אבא ואימא עבד מסביב לשעון. הרגשתי שאני מתחיל להשתגע. את הקטנה ניסיתי לשכנע ללכת לישון ב11 בלילה בטענה שאין תוכניות לגילה בטלוויזיה. אבל היא הצביע על יובל המבולבל בקמפיין המע"מ והוכיחה לי שאני לא מבין כלום, לא בטלוויזיה וגם לא במיסוי.
המצב הידרדר במהירות. אפילו קריאת העיתון בבוקר הפכה לסיוט. הכותרות התחברו לי עם המציאות בבית. הילדים הם אירן ואני הקהילה הבינלאומית . כשהם עוברים את הגבול ומתגרים בי אני משוחח אתם בדיפלומטיות , אחר כך אני מפעיל סנקציות ובסוף שכלו כל הקיצין אני מאיים בהתקפה. אשתי היא כמו ארה"ב. היא מזהירה אותי שאם אצא להתקפה לבד זה על אחריותי. פחדתי לפעול כי הרגשתי שהיא לא מגבה אותי עד הסוף. באחד הבקרים השבוע התעוררתי שטוף זיעה קרה. חלמתי ששר החינוך התחרט והחליט להתחיל את שנת הלימודים באחד בספטמבר, מה שאומר שיש עוד שבוע חופש. אישתי טענה שמלמלתי שברי משפטים מתוך שינה. משהו כמו "תלכו לקניון, לקניון! " וגם "הנה מדוזה!", "חכו לי על יד האוטו", ו" גדעון סער אני מזהיר אותך" .
ובכל זאת לא הכל שלילי במאזן הרווח וההפסד של החופש הגדול. למדנו להכיר את הילדים יותר טוב, עבדנו פחות, שיפרנו את יכולת האלתור בבישול לקבוצות גדולות, הכרנו סדרות חדשות כמו " האי" "האנה מונטנה" ו"גאליס" ,הכרנו אוכלוסיות ישראליות בים, בבריכה ובעיקר בסחנה. מדובר בקהילות אקזוטיות שלא ידענו כלל על קיומן. הורדנו במשקל מהזעה בעמידה בטורים ארוכים לכל מני מתקנים, הצגות וסרטים, ולמדנו להעריך מחדש את ההמצאות האלה הזו שנקראות בית ספר וגן.
אבל בואו לא נייפה את הדברים. בשורה התחתונה סבלנו יותר מאשר נהנינו, ועכשיו הגיע זמננו להשתקם. אני בעד הקמת קבוצת תמיכה להורים תשושי קיץ. כמו דיאטניות שפורחות אחרי החגים, מנתחים הפלסטיים שעובדים קשה לפני עונת הרחצה, ופרשנים ביטחוניים שמשגשגים בעת מתיחות, זה הזמן שלנו: הורים שעברו את החופש הגדול ושרדו. חברים דרושה לנו קבוצת תמיכה. תאמינו לי הייתי מתקשר לסופר נני ומשכנע אותה שתרים את הכפפה, אבל אני גמור מעייפות. מישהו אחר?
