סע לשלום, החיסונים בפנים

איור טליק לזר

להדפסה pdf

למי שעוד לא שם לב, חג שבועות בפתח. החמסינים כבר מספקים פרומו לקיץ הלוהט והרטוב שמצפה לנו, וזה זמן טוב להתחיל לתכנן את צעדינו לקראת איזו חופשה מרעננת, עם קצת ים, אוכל טוב, שיזוף מסרטן ועלייה במעלית לחדר האוכל בבגדי ים ובאופן הפוך לחלוטין מכללי הריחוק החברתי. ישבנו בבית יותר משנה, היינו ממושמעים, עטינו מסיכות, התחסנו, עבדנו ולמדנו בזום, ולא בילינו.

האפשרויות שלנו, הישראלים, רבות יותר משל עמים אחרים. אנחנו יכולים לנפוש בארצנו היפה, שבה כף רגלם הלא מחוסנת לא מורשה לדרוך (נכון שבחלק מבתי ההארחה הפופולריים המחירים יותר גבוהים מרמת התחלואה בהודו, אבל הבנקים נותנים עכשיו משכנתאות ביד נדיבה); ואנחנו יכולים גם לחזור ולנסוע לחו"ל – ליהנות מיופיים של חופי יוון, טורקיה (לאמיצים), איטליה, ועוד. השנה מצטרף להנאות התיירותיות הרגילות גם תענוג גדול במיוחד: היכולת להוציא לשאר העולם את העיניים. מכיוון שאנחנו כמעט היחידים שיכולים להסתובב ברחבי תבל חופשיים, יש באפשרותנו להוציא לכולם לשון ותו ירוק, ולהזכיר להם מי כאן העם סגולה.

כדי שההיררכיה תהיה ברורה, אני מציע למסד את העניין. לארגן טיולים מאורגנים ומחוסנים של ישראלים ברחבי העולם, אולי של חברת "אצבע בעין טורס". לדרוש שיפתחו רק בשבילנו, עם הספר והמזרק, אתרי תיירות כמו הקולוסיאום ומגדל אייפל, בעודנו מתנייעים ברחבי הערים מוכות המגיפה באוטובוסים ממותגים בחסות פייזר עם הכיתוב ״ישראלים מחוסנים״. נכון שהמהלך עשוי לגרור אנטישמיות (״שוב היהודים קמבנו לעצמם חיסונים״), אבל איזה כיף זה יהיה לעשות לכולם נה בעין.

אחרי שהשארנו לפעמים רושם לא טוב בקפריסין והודיעו לנו בכל מיני אתרים שמבקשים שלא נחזור אף פעם, הגאווה הלאומית תחזור ובגדול. אני מציע לנצל את הדימוי החיובי שלנו בעניין החיסונים גם כדי לשפר את מצבנו באירוויזיון הקרוב, ולבצע שם גרסה מחודשת של "חי" ("חי, חי, חי, רק ישראל חי"), או "ויוה" ("ויוה לפייזר, ויוה מודרנה, אין קורונה"). אפשר גם להסתפק במחרוזת שירי מגיפה מול הבית של רוג'ר ווטרס מפינק פלויד, שדאג שאף אחד לא ירצה לבוא להופיע כאן. תאכל קורונה, רוג'ר!

תהיה רציני

לא פעם ולא פעמיים במהלך חיי נאמרו לי משפטים כמו "אתה ליצן", "די כבר, תהיה רציני", "אתה עושה צחוק מהעבודה", או "אתה בדיחה מהלכת" – כולל במקרים שבהם רבצתי על הספה כל היום והייתי ראוי יותר לתואר "בדיחה מנמנמת".

זה קרה לי בילדות בבית הספר, כשעניתי בכיתה לשאלת המורה תשובה שחשבתי שהיא מדויקת אבל גרמה לצחוק כללי; זה קרה לי בשיחות־רגע־לפני־העפה־לצמיתות בחדר המנהל; זה קרה לי בצופים, אחרי תעלול אידיוטי; זה קרה לי בהמשך הדרך, בצבא; וזה קורה לי עד עצם היום הזה.

השבוע, אחרי איזו השתטות של בוקר, אמרה הגברת הראשונה שהיא לא מאמינה שהיא עדיין צוחקת מדברי ההבל שאני משמיע, ושהיא חיה עם אדם שעסוק רק בדאחקות. היא גם הביעה חשש שמא אנשים אומרים עליה מאחורי הגב שהיא ״צוחקת מכל שטות שלו״. הזכרתי לה שלא חל שינוי מהותי מאז שהכרנו לפני כ־30 שנה, כשבחרה עם מי היא רוצה לחלוק את חייה, ושאני אידיוט בדיוק באותה מידה שהייתי.

בכל פעם שהרהור כזה עולה אצלה, אני אומר לה שהיא צריכה לשמוח שאני מצחיק אותה ומזכיר לה את האלטרנטיבות: חיים לצד כל מיני ״רציניים״ קפוצי ישבן או חסרי חוש הומור שהיא מכירה – מה שמייד מחזיר אותה לזרועותיי. לא פעם אני רואה זוגות שבמבטים ביניהם יוקדת אש, ולא מאהבה. כשהוא רק מתחיל לספר את הבדיחה הקבועה שלו, היא כבר רוצה לרצוח אותו במבטה. אני גם מזכיר לה שכשאני יוצא בערב להצחיק אנשים, זה גם כי אין לי את הכישורים המתאימים כדי להיות רואה חשבון.

אני רוצה למחות כאן בשם כל הקומיקאים, הבדחנים והליצנים הלא רפואיים על השימוש השלילי בכישרון ובמקצוע שלנו. במבט לאחור, האמירה "תהיה רציני" לא מתיישבת עם אדם שייעודו ועיקר פרנסתו הם בעשיית צחוק מכל דבר. חוץ מזה שעם כל הדרישה לרצינות, אני לא רואה אנשים שמזמינים בייביסיטר וקונים כרטיסים כדי לראות רואה חשבון שעושה שומות מס על הבמה.

כשאני יוצא מהבית כדי להצחיק למען פרנסת המשפחה, כדאי שאגיע למקום במצב רוח מרומם, ולכן אשתי מברכת אותי ב״תהיה מצחיק״. אז מי אמר שבבית אני חייב להיות רציני? אף אחד לא קונה כרטיסים כדי לשמוע ליצן מצוברח, וחוץ מאשר באקדמיה, לא ידוע לי על אנשים חמורי סבר שממלאים אולמות.

באתרי היכרויות נוהגים המועמדים להתפאר בכך שיש להם חוש הומור, אבל אחד לא כותב על עצמו: ״יש לי חוש רצינות מפותח, ואני מבטיח לייבש אותך בכל רגע״.

יש, כמובן, כמה מקומות שמקובל לא להתפוצץ בהם מצחוק. אני מדבר על הלוויות, על ביקור אצל רופא שאתה חרד לשמוע את חוות דעתו ועל ימי הורים, כשהמחנכת מקריאה לך את הציונים השליליים של הילד. מצד שני, רוב ימי ההורים שבהם נכחתי כמבוגר דווקא היו מאוד משעשעים. כשהתפתח ויכוח סוער בין ההורים על היקף התקציב למתנות יום הולדת, והאם הילדים בגן צריכים להשתמש במגבות בד או דווקא במגבות נייר – תוך השוואות ריחות וההשפעה על מצבם של צבי הים – התאפקתי לא לפרוץ בצחוק.

מבחינת הילדים שלך, אני מניח שבמרבית המקרים אין נביא בעירו ובסלונו, והם לא צוחקים מהשטויות שלך, אלא בעיקר נבוכים מהן. סביר להניח שגם הילדים של סיינפלד בטח חושבים שהוא נודניק לא מצחיק, ושהילדים של מיק ג׳אגר בטוחים שהוא לא מגניב ומתחננים שלא ינסה לשיר ליד החברים שלהם.

השבוע התבשרנו שגם בני הזוג מלינדה וביל גייטס החליטו לסיים את הקשר, אחרי שלא מזמן זה קרה גם לג׳ף בזוס ולאשתו. ואני אומר שאם בתקציבים הללו לא מצאו בני הזוג דרך לגשר על אי־ההסכמות ולהשאיר זה את זה מרוצים, עדיף כבר להסתפק בהומור ולהמשיך לצחוק, אבל ביחד.

באשר לזוג גייטס, מי לא זוכר את שמחת החיים של ההליקופטר מפליקס הובלות ב״קרקר נגד קרקר״ של הגששים. אצלם הוויכוח המרכזי היה על החוט המאריך, אבל במקרה של גייטס נגד גייטס זה יכול להיות כבל די ארוך, בהתחשב בגודל נכסי הנדל״ן. אם יוחלט להעביר אותו מבית לבית, זה אכן יקרה בהליקופטר.

אם כבר מזכירים את הגשש, תרשו לי להמליץ לכם על ״קונצ'רטו לגשש ולתזמורת״, מופע שבו מוקרנים קטעי וידאו של הגששים בליווי תזמורת חיה ועם שני שחקנים נהדרים, שבו זכיתי להיות לפני כמה ימים. מעבר לכישרונם הדגול של הגששים והשפה האלמותית שהם המציאו, הצליחו מפיקי הערב הזה לארוג ביצועים חדשים, מהפכניים ומרתקים מהשירים ומהמערכונים הקלאסיים, כשהם משתעשעים ומלהטטים עם הקצב, המלודיה וההרמוניה. זה פשוט יצירתי, מעורר השראה ומענג. √