איור טליק לזר
כל ישראלי היה בשיעור הכלכלה מספר 1, שבו לומדים לקנות בזול ולמכור ביוקר. אבל לא כולם מוכנים להתאמץ יותר מדי כדי למצוא את הבזול. בשבועות האחרונים קמה סערה גדולה בעקבות חשיפתו של אתר אינטרנט סודי לחרדים בשם שופרסל מהדרין (אני הייתי הולך על השם shofar־סל), שמאפשר לרכוש אונליין אותם מוצרים שיש בשופרסל, רק במחירים נמוכים יותר. לומר את האמת, לא הזדעזעתי ולא הבנתי על מה המהומה. הרי אותם מוצרים אפשר לרכוש ברשתות שיווק שונות – ובכל סניף, תלוי היכן הוא ממוקם ואיך הוא ממותג, המחירים שונים. לחלק מהרשתות יש תת־מותג, וגם שם יש רמות מחיר שונות – שופרסל דיל יותר זול משופרסל אקספרס ומשופרסל שלי, שלא לדבר על רשתות כמו אושר עד, חצי חינם או חצי פג תוקף.חילונים רבים שהרגישו מרומים קראו להחרים את שופרסל, והחברה כבר הספיקה לעשות רוורס עם העגלה ולסגור את הערוץ המדובר. אני חייב להודות שגם את רעיון החרם לא ממש הבנתי. במקום להחרים, החילונים היו אמורים להצביע ברגליים ופשוט להזמין בשופרסל מהדרין. לא נראה לי שלשופרסל אכפת מי קונה, או שהם מבקשים ממך בכניסה לאתר סיסמה ביידיש.מה שנחשף בסיפור הזה הוא רק הפראייריוּת של הצרכן החילוני, שמשלם ביוקר כי נוח לו. תכלס, לרובנו אין מושג מה עולה כמה, ואנחנו משלמים בקופה בלי להסתכל על החשבון. בסיום הקנייה נקפיד תמיד להחזיר את העגלה גם אם חנינו קילומטר משם רק כדי לחסוך 5 שקלים, אבל לא נשים לב שחייבו אותנו ב־50 שקלים עודפים על שקית עגבניות. אנחנו מתעוררים רק כשמחממים אותנו ונותנים לנו תחושה שאנחנו פראיירים, ושמישהו אחר משלם קצת פחות.החרדים הם קהל עם מודעות צרכנית מפותחת יותר, ולרובם גם יש משפחות גדולות להאכיל ופחות אמצעים. לכן הם מחפשים את הפתרון הזול. אפשר למצוא אצלם מוצרים שמיוצרים רק עבורם ושאנחנו פוגשים רק בחתונות של בן משפחה חרדי, כמו תחליף במבה בשם לולו, או קריסטל בטעם מנטה, שנראה קצת כמו נוזל שטיפת כלים ירוק וגם הטעם שלו לא רחוק מזה.הקנייה לפי סקטורים היא לא דבר חדש, וכל אחד קונה איפה שנוח וטוב לו. ערבים רבים קונים ברשת דבאח במחירים מופחתים; הרוסים גילו ראשונים את הסגולות הלא כשרות של טיב טעם; ואנשי הקבע התארגנו יחד מזמן והקימו את ״חבר״, שדואג להם למחירים מופחתים בשלל מוצרים, מטלוויזיות ועד דירות.לעשירים לא אכפת, הם בלאו הכי קונים במעדניות מפונפנות בכיכר המדינה קרקרים עם כמהין מאיטליה וגבינה צהובה עם חורים מהולנד ומשלמים מחירים מופקעים. הם לא יידרדרו לקנות ברשת "רגילה", אפילו אם יפתחו אתר אונליין נפרד בשם "שופרסל מליאנים".במקום להילחם בהטבות שקימבן לעצמו מגזר כזה או אחר, עדיף שנעמיק את השסע החברתי בינינו, נבליט את השוני, נתפלג עוד יותר ונמצא לעצמנו מגזר משלנו, שיפעיל לחץ כדי לקבל מחירים טובים יותר.אני, למשל, הייתי מצטרף בשמחה כחבר במועדון הלקוחות של מגזר כבדי המשקל, שיוכל לקנות ברשתות כמו ״שומן עד״, ״שפע שומן״, או המקבילה כבדת המשקל ל"דבאח" – "דאבה". שם ידאגו למחירים מיוחדים לחובבי הסביח, הפחמימות והמתוקים. בדומה לסופרים החרדיים, גם כאן הכל יימכר באריזות ענקיות, רק שהפעם האריזה המשפחתית תיועד לצרכנים בודדים ורעבתנים. אנחנו רבים וטובים, עם כושר קנייה וזלילה מרשימים, כך שאני בטוח שכקבוצת לחץ יש לנו יכולת להטיל את מלוא כובד משקלנו על הרשתות.גם הגברים הקירחים יכולים להיות קבוצת לחץ וקנייה. המשותף לכולנו הוא שאנחנו לא נאלצים להוציא כסף על תספורת, שמפו, טיפולי כינים או צבעים לשיער, אבל לעומת זאת, נשמח להנחות ולמחירים טובים על כובעי טמבל וקרם הגנה מהשמש – בוודאי עכשיו, כשנראה שטורקיה, בירת השתלות השיער העולמית, נסגרת בפני הקהל הישראלי ומותירה את הישראלים שנמצאים באמצע תהליך השזרוע קירחים מכאן ומכאן.אפשר לייסד גם רשת של סופרים לקשישים בשם ״שופר-סבא״, או המקבילה של חצי חינם – "חצי רגל בקבר". העגלות שם ינועו לאט יותר, לכל עגלה יצורף כיסא שיאפשר לנוח כשמתעייפים, העגלות יוכלו להירתם לקלנועיות, ובמערכת הכריזה ידברו לאט וברור יותר, כולל הוראות בפיליפינית.לאנשים גבוהים אפשר להקים סופרים שבהם המדפים מונחים גבוה יותר, ולנמוכים – רשת שתיקרא "אושר עד מטר שישים".היחידים שלא צריכים התארגנות מיוחדת הם אנשי ההיי־טק, שגם ככה אוכלים ארוחות שף במשרד ונהנים שם מכביסה חינם, חדר משחקים, חדר נגינה, גן משחקים, גן חיות, מגרש כדורסל, החלקרח, לונה פארק ולונה גל.כך נציל את הסביבהכינוס האקלים בגלזגו הסתיים באכזבה, ובהרגשה שכולם מדברים הרבה אבל עושים מעט. ברור לכל שאת המהלכים המשמעותיים צריכות לעשות ממשלות, אבל נשאלת השאלה במה אנחנו, הקטנים, יכולים לסייע.לדוגמה, בתוך כמה שנים כבר לא יהיו כנראה מכוניות שנוסעות על בנזין וסולר, אלא רק מכוניות חשמליות. נשאלת השאלה מה האנושות תעשה בכל המכוניות הישנות, ואם, בהתחשב במצוקת הדיור שפוקדת אותנו, לא כדאי להפוך אותן לדירות מגורים. נוכל לערום כמה מכוניות זו על זו ולבנות בקלילות שכונה. מכיוון שמנועי הדיזל שלהן כבר לא יהיו נחוצים, ובהתחשב במגמת ההתחממות הגלובלית, נוכל לשלוף אותם ולהסב אותם למנועים של מזגנים. ככה גם יתפנה מקום נוסף ברכב הישן ונוכל להשכיר את חלל המנוע שלנו לדייר משנה. אם חתול ירצה להשתזף על מכסה המנוע, נגבה גם ממנו שכר דירה.בעקבות הוויכוח על השימוש בכלים חד־פעמיים, שכידוע מזהמים מאוד את הסביבה, אני מציע פשרה שבה נמשיך להשתמש בחד"פים אבל נהפוך אותם לרב"פים – רב־פעמיים, בכך שנרחץ אותם בסיום השימוש. זה אמנם יהיה פחות כיף עם סטייקים שסכיני הפלסטיק לא ממש מרשימים אותם, אבל מכיוון שהמגמה היא ממילא לעבור לטופו, שהוא סוג של פלסטיק בעצמו, הבעיה תיפתר מעצמה.כידוע, היום כולנו עומדים שעות בפקקים וצוברים שם כעסים. טוב יעשו המדענים שבנו אם ימצאו דרך להפוך את הכעס לאנרגיה חשמלית. כל קללה, אצבע משולשת וצרחה על הנהג שעקף אותך – יתורגמו לחשמל, שדרך מערכת סגורה יוכל להניע את המכונית החשמלית שלך. את הזיעה בימים חמים או את הרוק שיורקים דרך החלון לעבר השכן שתפס לך את החניה אפשר להעביר ישירות לספסל האחורי, שם יותקן מכשיר להתפלת נוזלי גוף למים.כולם יודעים שהרבע האחרון בכל בקבוק קולה גדול הוא משאב מבוזבז לחלוטין. אם נאגור את הנוזלים האלה מכל בקבוק ופחית, ונוסיף את הבוץ שנשאר בתחתית כוסות הקפה, נוכל לייצר מהם חומרי ניקוי או דשן לשדות.גם את המנהג הישראלי להשתין בכל פינה ומתחת לכל עץ אפשר לנצל לטובת האנושות ולהמיר לאנרגיה. אם הנהגים ימירו את האנרגיה שמתבזבזת בהליכה מהרכב לעץ שבצד הדרך, ונדאג שכל הנוזלים שנפלטים שם ינוקזו לעבר סכר ייעודי, נוכל לייצר מהמפל המרהיב שייווצר אנרגיה שתספיק להאיר (ולהסריח) את כל רמת גן.
סתם יום של זול
