כמעט כל ישראלי משתמש באופן קבוע במונחים מלחמתיים, כנראה בגלל שאנחנו עם נרדף מוקף אויבים ורס"רים, שבמשך אלפי שנים הורגל להיות במנוסה ובהתגוננות מפני הפלישתים והעמלקים, דרך השואה, הפרעות ועד לטילים מעזה, מחבלים מתאבדים, החיזבאללה ורוג'ר ווטרס.
כתוצאה מכך, אימצנו לשיח שלל ביטויים לוחמניים, שבהם אנחנו משתמשים גם לעניינים בלתי צבאיים בעליל. יש מי שאומר שמילים יוצרות מציאות, ושאולי היה כאן יותר רגוע אם היינו מאמצים שיח פחות קרבי. כמעט הכל אצלנו מוגדר כמלחמה וכמאבק, כולל המלחמה בתאונות הדרכים, המלחמה ביוקר המחיה, המלחמה בקורונה, המלחמה בזיהום האוויר, המאבק בפשע המאורגן, הקרב על משכורות המורים, הקרב על ראשות ההסתדרות, הקרב על הוועד או הקרב על המילקי.
ונשאלת השאלה: האם אנחנו באמת חייבים להילחם כל הזמן, גם כשאנחנו לא על מדים? והאם אי אפשר לעדן, ולו במעט, את הווליום הכללי, ואת ז'רגון הסורים על הגדרות? הרי את יוקר המחיה אנחנו יצרנו, אז האם במקום "להילחם" בו לא עדיף פשוט "לטפל" בעניין? את המחירים אפשר פשוט "להוריד", בלי לגייס לטובת העניין מילואים, נגמ"שים והכרזות מלחמה.
יש לנו ביטויים משעשעים ושגורים דוגמת: "מה שלא ייפתר במוח ייפתר בכוח, ומה שלא ייפתר בכוח ייפתר בעוד יותר כוח". וככה זה גם נשמע בדיבור היומיומי שלנו. כשמישהו רוצה להסתכל עליך מקרוב הוא לא סתם מתקרב, הוא מסתכל לך בלבן של העיניים, ולא בגלל שהוא אופטומטריסט, אלא כדי להראות שהוא נטול פחד ומוכן לחיסול.
כשיש לילדים כינים, הפרסומות לא משתמשות במונחים רפואיים אלא מדרבנות אותנו "לחסל" (את הכינים, לא את הילדים), ויצרני הדטרגנטים ממליצים לנו לתת מכת מוות לג'וקים, ליתושים ולעכברים, ובעצם מעודדים אותנו לבצע רצח עם (מעניין מתי יקום ארגון "תנו לכינים לחיות", שיקרא להפסיק את רצח הכינים ולשחרר אותן בחזרה לטבע). אחד הבנקים הכריז לאחרונה על הקמת "סיירת מנכ"ל" שתטפל בענייני הלקוחות, כשהצליל מתכתב יפה עם הסיירת הנודעת בעלת מורשת הקרב המהוללת והקטלנית – גם אם במקרה של הבנקים הם מחסלים לנו בעיקר את החסכונות.
המומחים לחינוך ילדים ממליצים להורים לייצר מולם "חזית אחידה", כאילו מדובר באזור לחימה עקוב מדם באוקראינה שבו נלחמים בארגון דאעש קידס, ולא בילדים המתוקים שלנו. הילדים, מצידם, הבינו את הרמז, וילד יודע שאם הוא לא יסדר את הבלאגן שהוא השאיר – "אבא יהרוג אותו".
רק אצלנו לסרט על קבוצת כדורגל סימפטית מעיירה צפונית קראו "בית שאן – סרט מלחמה", וכשאוהדים רוצים לעודד את נבחרת ישראל הם צועקים בקצב "ישראל, מלחמה", אולי בגלל שבמלחמות אנחנו יותר טובים מאשר בכדורגל, וחבל שאין מונדיאל לצבאות.
• • •
גם כשרצו פעם לעשות קמפיין לעידוד הניקיון השתמשו במושגים מעולמות החיסול והסיכול הממוקד, וכתבו: "הפסולת לסל, וחסל". כשלשני אנשים יש מבט שונה על העובדות מכריזים על מלחמת גרסאות. וכשמישהו רוצה לרדת במשקל הוא מכריז על מלחמה בפחמימות ומאבק במשקל.
כשמישהו מוסר הודעה חשובה הוא "מטיל פצצה". כשמישהו נחוש, אומרים שהוא "מסתער עם סכין בין השיניים", כנראה כדי שהידיים יישארו פנויות לחנוק מישהו. אם הוא לא מרוכז ומנסה דרכים שונות, הוא "יורה לכל הכיוונים". וכשלמישהו יש ביקורת על חבריו למפלגה או לסיעה, מאשימים אותו שהוא "יורה בתוך הנגמ"ש" – אז מה אם בצבא הוא היה שק"מיסט בקריה.
כשמישהו מנסה להסביר את עצמו או החליט "להוריד קצת פרופיל" (עוד מושג צבאי), הוא מואשם שעבר למגננה או ירד לבונקר. אם עשית משהו מרשים אתה תותח, וכשמישהו הוא יעיל, נחוש והחלטי, הוא "מסתער" על המשימה ושועט קדימה "כמו טנק". ההופעה היתה "פגז". בחורה שנראית טוב היא "פצצה". וכשמישהו הצליח להצחיק קהל הוא כבר לא גלגל מצחוק, אלא "הרג אותנו".
המחירים בסופר לא גבוהים, הם "שחיטה". וכשרוצים להוריד שם מחירים יוצאים, כמו בעופרת יצוקה או עמוד ענן, ל"מבצע" – או מכריזים על מכירת חיסול.
• • •
תקלות קורות לכל אחד, אבל כשזה קורה לך פעמיים בשבוע, וכשהסיבה היחידה שאתה יכול לחשוב עליה להתהוות צירוף המקרים הזה היא "כי אני מטומטם" – זאת כבר בעיה. הפעם הראשונה היתה בשבוע שעבר, בתום הופעה מוצלחת בפתח תקווה, כשירדתי לחניון כדי להספיק להגיע לפחות לסוף של חתונה של חברים.
אני לא רוצה חלילה להאשים אף אחד, אבל מייד בסיום ההופעה הגברת הראשונה התקשרה אלי ושאלה מתי אני מגיע, בטון שהיה אפשר להבין ממנו שהיא תשמח אם אזיז את ישבני בזריזות, ושהחוויות שלי מההופעה מעניינות לה את קצה הליפסטיק.
בשל חוסר תשומת לב, מחשבה מפוזרת וחיפזון מסוים שנכפה עלי, שילבתי להילוך אחורי ושמעתי בום חזק. מתברר שנכנסתי בעמוד. לשמחתי הוא לא קרס, והיכל התרבות בפתח תקווה נשאר על עומדו, אבל הנזק המשוער לטמבון ולפנס האחורי ביטל פחות או יותר את כל התמורה מההופעה שזה עתה סיימתי. כמה ימים אחר כך, כפי שכבר קרה לי בעבר, התפתיתי לחשוב שאני מבין במכונאות, והחלטתי לבדוק שמן באוטו. הבחור בתחנת הדלק הסביר לי שזה יומו הראשון בתפקיד ושהוא לא חזק בשמן, וכאן החלה הטעות. בגילי המתקדם כבר הייתי אמור להבין שידיי הן שמאליות ושאני לא מהזן שיודע לתקן רכב, להרכיב ארונית או לקדוח בקיר חור לדיבל – בלי שזה ייגמר באסון.
אבל בדמיוני הלא־מציאותי אני מכונאי מדופלם ברמת ה"צוות לעניין", בוב הבנאי, הנדימן מסוקס עם ארגז כלים מתוקתק שרק מחכה שיטילו עליו משימה שהוא יפתור עם ג'בקה מאחורי הגב. אז פתחתי את מכסה השמן, שלפתי את המדיד, ניקיתי אותו כמו מקצוען בסמרטוט – וזיהיתי חוסר. מילאתי את החסר ונסעתי לדרכי.
אחרי כמה קילומטרים התמלאה המכונית בעשן. בהתחלה קיללתי את המשאית שנסעה לפניי וציינתי לעצמי שזו פשוט חוצפה שאנשים מזהמים את האוויר בלי בושה, ושבמדינה מתוקנת אדם כזה היה מורד מייד מהכביש. אבל אחרי עוד עשרה קילומטר, כשכבר לא יכולתי לנשום, הבנתי שהריח הנורא מגיע ממכוניתי שלי.
כשהגעתי למחוז חפצי אחרי 50 ק"מ, פתחתי את מכסה המנוע להסתכל (כאילו שלהסתכלות שלי יש משמעות). ואז אפילו אני הבנתי את הטעות: אכן מילאתי שמן, ואפילו את השמן הנכון ולא קנולה, אבל את הפקק השארתי כנראה בתחנה. השמן עף לכל הכיוונים והסריח את המנוע. למחרת חזרתי לתחנה, אבל לא היה זכר למכסה. זה כמובן עלה לי בנסיעה למוסך, רכישת מכסה חדש וביטול חצי יום עבודה, אבל כפי שאמר פעם מאיר אריאל, שהיה משורר גדול אבל לא מוסכניק – "מִי שֶׁנִדְפַק פַּעַם אַחַת/ כְּבָר לֹא יָכוֹל לְהִגָּמֵל מִזֶּה".
