איזה בת שלי? הסטודנטית? טליק לזר
השבוע נפל דבר בעולם האקדמי: בתנו הבכורה התחילה ללמוד באוניברסיטת תל אביב. רעייתי ואני התנדבנו מייד לסייע לה ולוודא שתגיע מוכנה לחיים באקדמיה, עד שנזכרנו ששנינו מעולם לא היינו בשום אקדמיה. הכי קרוב שאשתי התקרבה לאוניברסיטה היתה בתיכון, כשאמרו לה "גברתי, את לא סטודנטית חופשייה". הקריירה האקדמית המזהירה שלי הסתכמה בהופעות עם הלהקה ביום הסטודנט.
ניסיתי לרתום את הניסיון שלי באוניברסיטה כדי לעזור לבתי בהכנות לתקופה החדשה בחייה, אבל גיליתי שעצה כמו "כדאי להתחיל עם 'עוד פגישה' ולסיים עם 'רדיו חזק'" לא ממש רלוונטית בשבילה. בהמשך, כשהיא סיפרה שהיא עסוקה בלסדר את הסילבוס (מערכת השעות) שלה, הייתי משוכנע שמדובר בסוג של הסעה – אוטובוס טיפש, או משהו בסגנון, עד שמבט חד שננעץ בי הבהיר שהטיפש היחיד כאן הוא לא אוטובוס.
גם זה לא שבר אותי. אם לומר את האמת, כבר כשהילדה היתה בכיתה ו' לא הייתי האיש הכי מתאים לסייע לה בשיעורי הבית במתמטיקה, ובכל פעם שחשבתי שהיא עומדת לפנות אלי בשאלות, הייתי מביים פרצוף עסוק או יוזם שיחת טלפון דמיונית עם הבנק.
כשהיא למדה למבחן הפסיכומטרי, מוסד שלא היה נהוג בתקופתנו, הבנתי שאני בבעיה. היא הסתובבה בבית, מפזרת בביטחון מילים כמו "ציקלון" (ידעתם שזה תרמיל?) ו"זלדקן" (מסתבר שזה בעל זקן דק) וגרמה לנו להרגיש עמי ארצות. המצב החמיר כשליד שולחן האוכל היא ביקשה ממני בתקיפות לזרור מלח, ולא הבנתי למה היא רוצה שאזרוק את המלח לפח.
תמיד בעבר מצאתי את הדרכים שבהן גם כסיל כמוני יכול לתרום להשכלה של בנותיו. השאלה הפעם היתה אם הטריקים, שעבדו כל כך טוב ביסודי ובתיכון – חנופה למורים, הצטרפות לטיולים כהורה מלווה (כולל משיכת המחנכת הקורסת בעליות של שביל הנחש) והתנדבות לנגן בטקסי הסיום – יהיו שימושיים גם במגדל השן של האקדמיה.
בהיעדר ימי הורים, אין לי דרך להגיע למרצים שלה. גם אם אני אצליח איכשהו לאתר את המרצה שלה לאתיקה, מה בדיוק אני אגיד לו? "מר פרופסור, האם תהיה מעוניין בקלטת חתומה של ״האשם תמיד?" זה בטוח לא עומד בכללי האתיקה.
√ √ √
די מהר הבנתי שהפעם אני פטור משאלות כגון "עשית שיעורים?"; "למדת למבחן?" או "מה את עושה בבית בעשר בבוקר עם ריח של סיגריות?". עכשיו זו בעיה שלה. אף אחד לא יקרא לי ליום הורים, אין ציונים, אין תעודות שליש, ואני לא צריך להגביל לה את זמן הצפייה בטלוויזיה. גם לא יועילו תחומים שבהם יש לי מה לתרום – טיפים להעתקה בבחינות או כתיבת פתקים מושקעים בסגנון "למחנכת שלום, בתי לא חשה אתמול בטוב", שחורטטו כשנסענו לזרוק שלג בחרמון.
זאת בהחלט הקלה, אבל לצידה מתגנבת התהייה – איפה אני בכל העניין הזה? האם מרגע שבתי הצטרפה לעולם האקדמי, לבור כמוני כבר אין איך לעזור לה? האם מעכשיו אני צריך להסתפק בתפקיד האב הגאה, זה שבכל פעם ששואלים אותו מה שלום בתו, הוא עונה בענווה: "איזו בת? האקדמאית?"
אני אפילו לא בטוח שאני ממש מבין מה היא בדיוק לומדת. מדובר במשהו בתחום הפילוסופיה והאמנויות, ויש גם איזה עניין עם מטא־פיזיקה או מטא־אתיקה או מתה משעמום. לא לגמרי הצלחתי להבין מה זה, חוץ מהעובדה שמדובר בתואר יוקרתי בתחום מדעי הרוח. רגע: אם היא בחרה להיות דור שני לפלספנים/אמנים/אנשי רוח – אולי בכל זאת אוכל לתרום לה מההתמחות ארוכת השנים שלי ב"אוניברסיטה של החיים"?
אבל היו גם רגעי דאגה לעתידה, ושאלתי את עצמי לא מעט שאלות. האם מהלימודים האלה היא תרכוש מקצוע? האם אלה שלומדים מדעי הרוח ופילוסופיה יכולים אחר כך גם למצוא עבודה? מצד שני, חלק מהמקצועות שהוגדרו על ידי הורינו כ"בטוחים" עברו מהעולם: כבר לא צריך אותם, או שיש יותר מדי אנשים שעושים אותם. אומרים שהיקום שלנו דווקא יצטרך בעתיד אמנים ואנשי רוח, כי את כל שאר העבודות יבצעו רובוטים של גוגל.
מישהו שמבין אמר לי שעם תואר ראשון, הבת שלי לא באמת תוכל להתקדם בחיים, וצריך מינימום תואר שני או דוקטורט. בזמן הלימודים היא תצטרך לעבוד במקביל כמלצרית או כטלפנית, מה שעשוי לעייף אותה ולהוציא אותה מריכוז.
אבל אפשר ורצוי לדפוק את המערכת. החלטתי לקנות לה תואר אקדמי באוניברסיטה וירטואלית מפוקפקת. אלפי עסקנים מושחתים לא יכולים לטעות: למה לבזבז ארבע שנים על תואר לא שימושי, כשאפשר לקנות אחד כזה בארבע שעות?
נכנסתי מלא אנרגיה לאתר של אוניברסיטה בלקנית ידועה, אלא שכבר בשלב המילוי של טופסי ההרשמה התקשיתי עם האנגלית. לא הצלחתי להבין אם הם מבקשים את תאריך יום ההולדת שלי או את מספר כרטיס האשראי. סגרתי את המחשב והלכתי להכין לבתי סנדוויץ' למחר. אני כנראה האדם הראשון שנפלט ממוסד אקדמי כבר בשלב ההרשמה.
החלטתי להניח לזה. כדי לתקשר יותר טוב עם נערת מדעי הרוח שלי קניתי כמה ספרי פילוסופיה, שמהם גם שלפתי ציטוטים לשימוש יומיומי מולה ומול העולם. הקריאה עוררה בי שאלות קיומיות. מהו האושר? ואם נפל ביער עץ ואף אחד לא שמע, האם הוא באמת נפל? האם כשניטשה בכה הוא באמת בכה, או שסתם היה מצוברח?
בינינו – מה שחשוב באמת זה שהילדה תהיה מאושרת, ושתדע (כי זאת עובדה מדעית מטאפיזית) שהיא הילדה הכי חכמה, הכי יפה והכי מצחיקה שפגשתי. √
