איור של טליק לזר
אני כמובן לא אובייקטיבי, אבל אני מוצא שהגברת הראשונה, נוסף על שאר מעלותיה הרבות, היא אישה נאה, שלא לומר יפת תואר. אני אמנם משוחד (וגם חנפן), אבל במקרה הזה אני לא לבד. גם חבריה וחברותיה מנוער חושבים כך, ולא מזמן גילינו שהיא היתה מכונה בפי בני גילה ומאחורי גבה "הילדה הכי יפה בראשון לציון".
כשפגשתי אותה לראשונה, הייתי כל כך המום מיופיה, עד שהתחלתי לדבר במבטא גרוזיני, אף שאין לי שום קשר לעדה. ייאמר לזכותה ולזכות הגנים של הוריה, שלמרות השנים החולפות והחיים המעייפים לצידי – שהיו עשויים לגרום אפילו לתינוק של בן־אל תבורי להרגיש בגיל של סבא שימי – הם לא פגמו בפלא. אין לה קמטים, והיא מעולם לא נזקקה לבוטוקס או למתיחת פנים. מה שלא מנע ממני ללחוש, תוך כדי קריצה לכל מי שהחמיא לה על פניה המתוחים, "אל תתבלבל, היא חזק בבוטוקס" (עניין שכמובן הוציא אותה מדעתה).
קרבתה של ראשון לציון לים גרמה לרעייתי ולחבריה בני גילה לבלות את מיטב שנותיהם בחופי העיר. זו היתה תקופה אחרת, שנות ה־80 העליזות, לפני שראשון הפכה לבירת הקניונים של ישראל, שבה צעירים משתזפים בעיקר מול מכונות קרפים בקניון הזהב. הצעירים של ראשון שמעו את "אין מוצא" של אדם, לבשו בגדים של "טופר" ו"ראש אינדיאני", ואחרי כמה שעות בחוף, הפרצוף שלהם באמת נהיה אדום כמו ראש של אינדיאני.
אבל לכל שבת יש מוצאי שבת, בעיקר אם כל הסופ"ש השתזפת בחוף פלמחים. לפני כמה שבועות, באיחור של 30 שנה, צץ לגברת, באמצע החיים ובאמצע הפנים, סימן חשוד ולא מזוהה. אחרי בירור עם רופאים ומומחים, התברר שיש מחיר לעור בגוון מהגוני, ואולי בגלל הקרבה לים ולדגה, הכתם התברר כיצור סרטני, שהמומחים הפצירו להסיר ללא דיחוי.
המחשבה שפניה המושלמים של הגברת הראשונה ייפגמו הטרידה את שנינו. בדקנו את כל האופציות, תחקרנו את התחום, וכדי להרגיע ולנחם, הבטחתי לה שבמקרה הכי גרוע, אם הצלקת תהיה ממש מכוערת, אני מבטיח לעזוב אותה לטובת אישה אחרת.
בגלל פניה המיוחדות ואהבתה של הגברת הראשונה למוס שוקולד, נבחרה שיטה בעלת שם דומה – שיטת מֹוס, שהמציא ד"ר פרדריק מֹוס, ויתרונה הגדול הוא בכך שאחרי שהגידול מוסר, נותרת צלקת קטנה יחסית.
ביום המיועד הגענו לקליניקה שבה בוצע הניתוח, שהותיר אחריו תפרים בסגנון אל פצ'ינו ב"פני צלקת", מעליהם הודבק פלסטר תואם. הסרת התפרים נקבעה לשבוע מאוחר יותר.
"בגלל השטויות שלך, עכשיו באמת כולם יחשבו שעשיתי בוטוקס", אמרה לי הגברת בדרכנו חזרה הביתה. ״אם שואלים אותך, תגיד שקיבלתי שריטה קטנה".
צייתתי, כמובן. אתה לא רוצה להתווכח עם מישהי שהסימן על פניה לא היה מבייש מישהו שהרגע חזר ממלחמת וייטנאם.
בחדר ההמתנה עם הפלסטר ראיתי את המבטים ננעצים בי. אחד הנוכחים, שאין ספק שהרימו לו עפעפיים, קרץ לי, כמי שמבין שניסיתי להעלים את הסנטר הכפול שלי
אחרי שבוע הוסרו התפרים, והצלקת התגלתה במלוא הדרה. כדי שלא תיקח את האירוע כבד מדי, התחלתי לקרוא לגברת "אל פאצ'ינו", והמלצתי לה להסתובב מעכשיו עם צעיף ומסכה נגד זיהום אוויר, או פשוט רעלה.
הניסיון למזער ולטשטש את האירוע יצר אפקט בעייתי מכיוון אחר. למרות שאני מפחד מרעייתי פחד מוות, בעקבות הצלקת החדשה היו מי שחשדו שהיא אישה מוכה. כדי לפוגג את החשדות התחלתי להזכיר בכל הזדמנות, ומול כל מי שפגשתי, שהיא עברה ניתוח. גם כשהיה מדובר בשכן לא סקרן ("מה שלומך, אדון לווינגר? אצלנו בסדר, חוץ מהניתוח שאשתי עברה בפנים"), או בשליח שהביא לנו פיצה ("הנה הטיפ, ועוד טיפ ממני – שים קרם הגנה, אחרת תצטרך לעבור ניתוח, כמו אשתי").
אלא שההסברים המוגזמים רק החשידו אותי יותר. בעיקר מצד אנשים כמו הוריה של הגברת, שאותם לא רצינו להדאיג בסיפורים על סרטן ומחלות. פתאום שמענו מהם משפטים משונים, בסגנון "אנחנו מאמינים לךְ שנשרטת משיח בגינה, אבל אם את צריכה משהו, את יודעת שדלתנו תמיד פתוחה". בראש שלי כבר עלו מחשבות שהם אף פעם לא סבלו אותי, ועכשיו אומרים לבתם "אמרנו לך", ומְפנים עבורה ועבור הילדות את הממ"ד.
גם מהשכנים קלטתי התנהגות משונה, אלא שכאן היה לעניין היבט חיובי. מרגע שהם חשדו שהשכן החביב שלהם הוא בעצם טוני סופרנו ושהאנשים סביבו עלולים לסבול מנחת זרועו, הרגשתי איך כושר ההרתעה שלי עולה פלאים. אם עד היום, כשביקשתי מאחד השכנים לא להשאיר את הפח על המדרכה בחוץ, זכיתי ממנו ליחס נחות מזה שהוא נתן לחתול שמחטט באותו פח – עכשיו הוא מיהר להזיז את הפח בחיל ורעדה, תוך הבטחה מפוחדת "זה לא יקרה שוב, אחי".
בעקבות המעמד החדש שרכשתי לעצמי בשכונה, נעמדתי בוקר אחד מול המראה, ובעודי מתגלח ושומע חדשות על חיסולים בעולם התחתון, דמיינתי איך עבריין מוכר ומסוכן מתגרה בי, עד שאני עושה לעברו תנועה מאיימת שגורמת לו להימלט מהמקום באימה. באותו רגע הגברת הראשונה נכנסה לחדר האמבטיה והבהילה אותי, וביחד עם התנועה הדמיונית לעבר העבריין, פצעתי את עצמי בגילוח מתחת לסנטר.
שותת דם והיסטרי רצתי לערכת העזרה הראשונה, הידקתי צמר גפן לפנים והדבקתי על עצמי פלסטר, בנוסף ליללות של חתולה פצועה. מאותו רגע, אני זה שהיה צריך להסביר לכולם שהוא נחתך בגילוח, ולקבל בתגובה מבטים נטולי אמון ומלאי רחמים. כושר ההרתעה שלי אבד בן רגע – ועבר לגברת, שבעיני רבים סגרה איתי חשבון והוכיחה מי לובש את החליפה של האיומים בבית.
כששנינו ראינו שהחתך לא מגליד כמו שצריך, סרנו לקליניקה של מנתח פלסטי כדי לקבל עצה. ישבנו בחדר ההמתנה עם הפלסטר שלי והצלקת שלה, וראיתי את המבטים ננעצים בי. אחד הנוכחים, שאין לי ספק שבדיוק הרימו לו עפעפיים, קרץ לי, כמי שמבין שניסיתי להעלים את הסנטר הכפול שלי. אמרתי לו בקול רם שנחתכתי בגילוח, אבל רעייתי, שקלטה אותו, קרצה לו והנהנה קלות בראשה, לאות אישור שמה שהוא חושב נכון.
לחשתי לה: "פאצ'ינו, את עושה לי בושות". היא ענתה לי בכוונה בקול רם, כדי שגם איש העפעפיים ישמע: "אל תרגיש לא נעים מניתוחים פלסטיים. אתה יודע, אומרים שגם אצל ברוס ג'נר, זה מהקרדשיאנז, הכל התחיל מאיזה פצע בגילוח. וכולנו יודעים איך זה נגמר"
