איור: עובדיה בנישו
זה היה אמור להיות ליל סדר רגיל, פחות או יותר. אמנם הוזמנו יותר מ־30 בני משפחה וחברים, אבל הגברת הראשונה מנוסה בארגון אירועים ואני מנוסה בלא להפריע לה, כך שהיא ניהלה את העניינים ביד חזקה ובזרוע נטויה בזמן שאני עשיתי קולות של כרפס. אורגנו שולחנות וכיסאות מתקפלים, נרכשו כל מיני כלי בית כדי לשמור על אחידות הגשה, נפרשו מפות, נשלפו ניירות ריחניים, נרכשו פרחים צבעוניים, הוואזות מורקו, הקניידלך גולגלו, החזרת חוזרה, פלטות לחימום חוברו לחשמל, מפיות נייר קופלו, הגדות של פסח נשלפו מהימ"חים, ונראה שהעניינים בסך הכל בשליטה.
אבל כמו בכל משפחה, ההכנות לליל הסדר הן מקור בלתי נגמר לסכסוכים. בעלת הבית לחוצה ומשדרת פאניקה, הילדים מגיבים באדישות ובמבט של "תגידו תודה שאנחנו בכלל באים לסדר הזה, ולא נוסעים למקום יותר כיפי, כמו קייב", וכשמבקשים מהם לעזור, אם הבית מתייאשת ופולטת "עזוב, אני כבר אעשה את זה בעצמי", מה שמעצבן עוד יותר את כולם.
גם בן הזוג, שאמור לסייע אבל אין לו שום סמכות להחליט על כלום בעצמו, כולל מה ילבש לסדר, מחכה לדברי המנהלת הכללית, שההוראות שלה לא תמיד ברורות מספיק או לא מקובלות על קבלן הביצוע המשפחתי, מה שגורם לו תסכול רב. אם הוא חלילה ייזום משהו עצמאי, כמו הבאת כלים מהמחסן בלי לבקש אישור, יש סיכוי טוב שהיוזמה תבוטל בליווי הערה מעליבה על הטעם הרע שלו, ואז לא רק שהוא עשה ויצא טמבל, עכשיו הוא גם ייאלץ להחזיר את הכלים ולהביא אחרים.
בני הנוער, שהם גם ככה קצרי רוח, בטלנים וחייבים להיות עוד ארבע שעות בטיקטוק, מייצרים די מהר איזה סוג של עלבון או סכסוך, עוזבים בזעם את המטבח ואז הם משוחררים מההכנות כי למי יש זמן להתעסק איתם עכשיו.
למרות היכולות ההפקתיות המרשימות שלה, מדי שנה, כמה ימים לפני האירוע הגדול, צצים אצל הגברת הראשונה נוסף על פרצוף מודאג וכועס, גם סימני חרדה הנובעים מסטרס – והפעם היה מדובר בכאבים חזקים בצלעות. בשנים קודמות עוד רצנו להראות את הצלעות שלה לקופת חולים, קיבלנו הפניות לצילומים שלא הניבו ממצאים ואחר כך פנינו לרפואה אלטרנטיבית, שכללה עיסוי צלעות במרינדה, אנרגיות חיוביות ואף דיקור, שכנראה הקלו במשהו. השנה כבר דילגנו על כל הפרוצדורה וקפצנו ישר לאגף האלטרנטיבי.
בצהרי ליל הסדר, כשכולנו מנסים לסייע במלאכות השונות, הופקדה הקטנה על חיתוך סלט פירות. היא השתמשה בסכין חדשה וקטלנית, ולמרבה הצער חתכה את עצמה בכף היד בצורה מעוררת דאגה. עבדכם הנאמן והפחדן, שראה את הדם, רץ מייד להביא מחדר אחר תחבושות כדי לעצור את הדם, אבל אז נתקע בעוצמה עם זרת רגל שמאל באיזה ארון ארור.
הצלחנו לעצור את הדם ולחבוש את היד, הילדה פונתה לחדרה לנוח וליילל, ואני ניסיתי לטעון שריסקתי אצבע או שתיים ברגל שמאל; אבל במצב הנוכחי, עם ילדה חתוכה וסדר מתקרב, לא זכיתי לשום אמפתיה. הגברת הראשונה שידרה עוינות, כשהסאבטקסט ממבטה היה: כבר איבדתי שתי ידיים עובדות, יותר משהם נפצעו הם מנסים להתחמק מעבודה, ומכיוון שממילא לא חותכים סלט פירות עם הרגל, קח את הסכין הפנויה ותן עבודה על התותים.
הכאב ברגל היה גדול וממש התקשיתי לעמוד וללכת, אבל מעימותים קודמים עם רהיטים למדתי שאין דרך לגבס זרת שבורה, וחוץ מטראומיל לא עשיתי דבר. אין גם את מי להאשים, כי הרי אצבע אלוהים היתה מעורבת כאן. ניסיתי להקטין כמה שיותר את הצליעה כדי לא לעצבן את רעייתי, שעלולה לחשוב שאני עושה את עצמי, והגדלתי לעשות כשלקראת בוא האורחים אילצתי את עצמי לנעול נעליים מהודרות ולוחצות למרות שהתחושה בתוך הנעל היתה כאבי תופת.
לעת ערב הגיעו האורחים המכובדים, שהביאו עימם מתנות, יין, מטעמים ומצב רוח טוב. הערב עבר בנעימים, קראנו מההגדה, אכלנו ושתינו, ואחרי האוכל קינחנו בחד גדיא וב"והיא שעמדה", כשאני אמנם לא עומד אבל בהחלט מנגן בפסנתר. לפתע, אחת האורחות התעלפה. לא ברור אם זה היה משתיית יתר או מהתקף חרדה מהנגינה שלי. למזלנו, דלית גיסתי היא אחות מדופלמת, והיא טיפלה מייד במתעלפת והחזירה אותה לכשירות.
דקות מספר אחר כך, גם הקטנה שלנו גלגלה עיניים והתעלפה לה קלות, כנראה כתוצאה מאותו חתך מתאונת סלט הפירות. דלית שוב הוזעקה לפעולה וטיפלה בילדה. בחצות, אחרי הקינוחים ואחרי שהכנתי 15 קפוצ'ינו וכמה כוסות תה, האירוע התחיל להתפוגג והאורחים גררו את עצמם למכוניות. דלית עוד הספיקה להציץ בחבישה המפוקפקת שעשיתי לילדה ולאבחן שכדאי לקחת אותה ללא דיחוי לטיפול רפואי.
באותו רגע זה נשמע לי כמו מ"כ בטירונות שאחרי מסע אלונקות מעמיד את הטירונים בשורה ומודיע להם שבמקום לצאת הביתה, הם יוצאים עכשיו למסע כומתה. כולנו היינו גמורים מההכנות ומתפעול הערב, מסחיבת כיסאות ושולחנות, מרחיצת כלים, מהכנסת שאריות אוכל לקופסאות פלסטיק ומניסיונות להדביק עודפי אוכל לאורחים, אבל הבנו שלא כדאי לקחת סיכונים. בשעה אחת אחרי חצות עשינו את דרכנו בצליעה לחדר המיון, שם הפנו אותנו למזלנו למיון ילדים. הילדה אומנם נוהגת ובקרוב מתגייסת, אבל סדר צריך להיות, בטח בליל הסדר, וכל מי שעדיין לא בן 18 מופנה למיון ילדים.
מיון הילדים בשיבא, למי שלא יודעים, נראה קצת כמו שילוב של לונה פארק וג'ימבורי. לפחות עד לרגע שבו נכנסים לחדרי הטיפול, הכל צבעוני ומלא שמחה. בניגוד למיון הרגיל, שבו גם באמצע הלילה מגיעים פצועים מתאונות, יריות, מחלות וסתימת מעיים כתוצאה מאכילה מופרזת של מצות – במיון ילדים אין תנועה גדולה, כי שלא כמו ביום כיפור, אף אחד לא נוסע כל הלילה בקורקינט או באופניים. עם כל הכבוד לסכנות של פסח, אין יותר מדי ילדים שחטפו אלרגיה מהחרוסת, החליקו בטעות לתוך המדיח בחיפוש אחרי האפיקומן או התבלבלו בין התירוש ליין האדום. בנוסף, הרופאים שאכלו אותה במשמרת לילה בליל הסדר מורגלים בטיפול בילדים המבוהלים, ולכן סבלניים יותר מאלו שבמיון הרגיל.
אחרי שהראינו את החתך לאחות ולרופא, הם הודיעו לנו שצריך לתפור, בשורה שלא התקבלה בשאגות שמחה אצל הילדה. ניסיתי להתבדח איתה ולהגיד שלפני שהתופר הפך לרופא הוא עסק בתפירת שמלות, אבל בדיחת הקרש שלי לא התקבלה טוב. אחרי הרבה דמעות ויללות וכמה שעות של המתנה, הגענו בארבע בבוקר הביתה, תפורים, צולעים וגמורים.
בדרך הביתה נזכרתי בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, ברַבִּי עֲקִיבָא, ברַבִּי טַרְפוֹן ובעוד כמה חבר'ה, שבדיוק כמונו הָיוּ מְסֻבִּין לא רחוק משיבא בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית!"
אמרתי לעצמי "הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁישים ומשהו שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי לבלות ליל סדר במיון שֶׁנֶּאֱמַר "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת היוֹם המעצבן הזה כולל הלילה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".
וגם הקשיתי על עצמי עם הקושיה: מה נשתנה ליל הסדר הזה מכל לילות הסדר? ומייד עניתי: שבכל לילות הסדר אנו חותכים שאר ירקות ופירות. הלילה הזה, הלילה הזה כולנו חתוכים.
