black Friday -טליק לזר
הטור הזה נכתב למעשה בסניף הדואר שלי. סיגלית מהדואר הקצתה לי כאן פינה קטנה, ואני יושב עם מחשב נייד על הברכיים ומספר ממנה את סיפורי.
אני נמצא כאן מדי יום מאז יום ראשון, אז התחילו להגיע ההודעות על חבילות שנרכשו על ידי בנות המשפחה בבלאק פריידיי. ומילא הדואר, הבעיה האמיתית היא שחבילות אחרות מחכות לי אצל זכייני דואר חדשים וקצת פחות מסודרים, כמו חנויות סלולר, פיצוציות ופיצוחיות שלצד בוטנים (ולעיתים, בתוך הבוטנים) – כולן משמשות היום לאיסוף חבילות שהוזמנו און־ליין ונאספות און־פקאן. הרעיון בהזמנה ברשת ובבלאק פריידיי היה לחסוך במחיר, אבל הכל מתקזז עם הקשיו והערגליות שאתה רוכש על הדרך בזמן האיסוף.
אבל בואו נחזור רגע אחורה, ליום רביעי שעבר, עת בכל כלי תקשורת החלו להפציץ אותנו בהצעות לקראת החג הלאומי והבינלאומי החדש, הבלאק פריידיי. אירוע מסורתי שמקורו ביהדות זארה, ובו אנחנו מצווים על ידי הרב הראשון לאמזון לרכוש בתוך 24 שעות כמה שיותר מוצרים שאנחנו לא צריכים במחירים שלא ידענו שקיימים.
על החג הזה לא לומדים בבית הספר (לפחות בינתיים), לא ניצחנו בו יוונים ולא תלינו פרסים על עץ (למרות שהקמצנים האלה בטח סובלים בו לא פחות). זה חג שבו אף אחד לא שואל אותך ״איפה אתה בחג?״ כי ברור שאתה בבית מול המחשב.
כל זה מעט אחרי שצלחנו בקושי מועד מסורתי אחר, יום הרווקים הסיני, שבו הצליחו למכור לנשואים ברחבי העולם אביזרים הכרחיים כמו מארז סיכות ראש, שישיית בקבוקי לק ומכוּלת מטענים לאייפון (אז מה אם יש לך גלקסי) בשווי 25 מיליארד דולר.
כל החגים החדשים האלה, כולל יום המשפחה או הוולנטיינ'ס דיי – שהוא רומנטי כמו ביקור במס הכנסה – הומצאו על ידי אנשי שיווק לצורכי שופינג. אז מה אם בדרך הם מסכסכים בין בני זוג שבסך הכל שכחו לרכוש זר פרחים אחד לשני.
מובן שהצטרפותם לחיינו של הבלאק פריידיי ויום הרווקים הסיני לא חוסכת מאיתנו את יום המכבים היהודי שתכף מגיע, ואיתו דמי החנוכה; את האפיקומן של פסח; ושאר קנסות חגיגיים. אם זה המצב, אולי הגיע הזמן לאחד כבר את כל החגים ולספר לילדים על הנס של בלאק חנוכה, שבו כרטיס אשראי שהיה אמור להספיק לקנייה אחת הספיק לשמונה ימים ו־24 תשלומים.
אבל לכו ספרו את זה למישהו במהלך ראש השנה למבצעים. ביום הזה כולם חשים שעומדות בפניהם הזדמנויות חד־פעמיות. חברות התעופה מציעות טיסות בעלות של כריך בנתב"ג; כל חנות פיזית או אינטרנטית, מהארץ ומהעולם, מציעה מבצעים שאסור לנו להחמיץ, גם אם מדובר בחנות כאפיות, פריזבי או אופניים לדגים. חברות טלפונים הציעו שיחות לחו"ל בהנחה מפליגה ל־24 שעות, וכמעט השתכנעתי לרכז את כל השיחות שלי עם בני משפחה בנכר ליממה הזאת, ולא לדבר איתם עד הבלאק פריידיי הבא.
החשדנים בינינו ימהרו להגיד שמה שמוכרים בבלאק פריידיי הם מוצרים סוג ב', שלא הצליחו להיפטר מהם בסתם מאנדיי. אבל בשישי שעבר לא יכולתי שלא להבחין באנשים חוצים את הכביש עם טלוויזיות 50 אינץ' חדשות ומדפסות דיגיטליות כאילו הרגע הם בזזו חנות במלחמת אזרחים ביפן.
אני מודה שיש לי סלידה להיות חלק ממגיפת קניות המונית. אני לא מרגיש רצון להיות חלק מאותו כפר גלובלי, שבו אמריקנים משוגעים הולכים מכות על שואב אבק בהנחה. אני גם לא יכול שלא לחשוב: אם אפשר למכור חולצה בעשרה שקלים, למה לא עושים את זה כל השנה?
האמת היא שלקניות של היום יש יתרונות וחסרונות לעומת אלה של פעם. היום נחסך לנו הרבה זמן, נשים קונות באינטרנט הרבה יותר מהר מאשר בחנויות, שבהן הן חייבות למדוד חצי חנות לפני ההחלטה. באינטרנט גם אין את המצב השכיח בחנות, כשהבעל המפוהק מְרצה את עונשו בהמתנה על "ספת הגברים" בחנות, משחק בטלפון ומנסה להבין מתי הסיוט הזה ייגמר.
לעומת זאת, בחנויות האמיתיות יש את המראה המרזה ואת המוכרת המשקרת, שיהפכו אותך לחטוב ולגבוה יותר ממה שאתה. המוכרת אף עשויה להגזים ולשאול אם אתה לא במקרה ג'ורג' קלוני, ״כי עם החולצה הזאת אתה נראה כוכב קולנוע״. בחנות האינטרנטית תקבל בדואר את חולצת האקסטרה לארג׳ שהזמנת, אבל תגלה שזה אקסטרה לארג' של סינים. כלומר, היא מקסימום תעלה על הילד.
בחגים האמיתיים של פעם המתנות עוררו התרגשות שאיננה עוד. פתיחת המתנות היתה אירוע חברתי ומשפחתי, מקבל המתנות ישב על הרצפה במרכז החדר, וכולם התאספו סביבו ופתחו את האריזות. היום כל אחד מזמין לעצמו מול המחשב ופותח את המתנה מול הפקידה בדואר, שצועקת עליו שהוא מעכב את התור.
כשבערב הפריידיי ראיתי שבביתי מתחילה תכונה חשודה, ניסיתי להיערך בהתאם. אני לא מתחסד, בעבר רכשתי לעצמי פריטים בעלי אקספרס, ואני מכיר את העונג שמלווה את ההזמנה ואת קבלת החבילה. אבל בדיוק כמו המבצעים בסופר – שניים במחיר אחד, כשאחרי חודש זורקים את השני – גם אני יודע שחוץ מלחלק לחברים או לפתוח דוכן מתחת לבית, אין הרבה מה לעשות עם 50 מטענים לסלולרי, שאמנם קנית בדולר, אבל נאלצת לקנות 50 כדי "לקבל מחיר״. עם כל הרצון לחסוך, ברור שבסוף תוציא פי שניים, ואחרי שישי השחור יבואו ראשון בשוק האפור ושלישי במגן דוד אדום.
התקשרתי לחברת האינטרנט ושאלתי אם אפשר "להקפיא" את החיבור לאינטרנט ליום אחד, ״כי יש לנו בבית אורח שומר מסורת״. בשירות הלקוחות לא בלעו את הסיפור וענו, ״אתה מוזמן לא להיכנס למחשב". אחרי עוד כמה ניסיונות שכנוע, המוקדנית קלטה אותי ואמרה, ״אה, אתה בטח אחד מהבעלים האלה שמנסים להימנע מהבלאק פריידיי״.
ניסיתי לדבר עם הבנק שיחסום לי את הוויזה, אבל אף אחד לא ענה, כנראה כי כל הפקידות עזבו מוקדם כדי לחגוג בחיק ההנחה. חשבתי אפילו להוציא מכלל שימוש את המחשב הביתי שלנו, אבל אז התברר שהן כבר קנו מחשב חדש בחג הרווקים הסיני, והרעיון נגנז.
בשעות השיא של היום השחור, ניסיתי לגרור את כל בני הבית למסעדה. עשיתי חשבון שארוחה לחמש נפשות תעלה לי פחות מקניות של נעליים, בגדים, אקססוריז ומתנפחים לקיץ של אישה ושלוש בנות. הן ענו שהן לא רעבות ורוצות רק לדעת מה הקוד מאחורי הכרטיס.
וזהו, דוקטור, מאז אני לא זוכר כלום. התעוררתי כעבור יומיים בסניף הדואר, עם מלא מסרונים אוהבים מהחבר עלי אקספרס. מאז, בכל כמה דקות אני אוסף איזו חבילה לבנות. יש לי כבר 30 זוגות גרביים בעלות כוללת של עשרה שקלים ארוזים בוואקום, 20 ליפסטיקים אדומים, חולצה בשלושה דולרים שליפסטיק אדום לכלך אותה, וכוס עם ציור ב־50 סנט.
נכון, הלכו לי חמישה ימי עבודה שבהם יכולתי להרוויח כמה אלפי שקלים, אבל מה זה לעומת חיסכון של עשרה דולרים בעלי אקספרס. √
אם כבר מדברים על ״עסק שחור״ קבלו את השיר של האדמור – ״עסק שחור ״ שיצא לאור ב1994.
